פרק 2
כך חייתי בבדידות, בלי שתהיה לי נפש אחת לשוחח עמה מלב אל לב, עד שלפני שש שנים קרתה לי תאונה במדבר סהרה. משהו נשבר במנוע המטוס שלי, ומאחר שלא היו עמי על המטוס לא מכונאי, ולא נוסעים, התכוננתי לתקן את התקלה המסובכת בעצמי. היתה זו שאלה של חיים ומוות עבורי: המים שברשותי היו מספיקים לשמונה ימים בלבד.
בלילה הראשון ישנתי על החול, מרוחק אלפי מילין מכל יישוב של בני אדם. הייתי בודד יותר ממלח שספינתו נטרפה והוא שט על גבי רפסודה בלב האוקיאנוס, לכן תוכלו לשוות בדמיונכם את תמהוני, כאשר עם עלות היום העיר אותי קול קטן ומשונה, ואמר:
"בבקשה, צייר לי כבשה!"
"הה?"
"צייר לי כבשה!"
קפצתי על רגלי כאילו ברק היכה אותי. מצמצתי בחוזקה בעיני, אימצתי את מבטי, וראיתי איש קטן, מוזר למראה, עומד מולי ובוחן אותי ברצינות גדולה.
הנה לפניכם הדיוקן הטוב ביותר שלו אשר הצלחתי מאוחר יותר לצייר. הציור שלי לאין ערוך פחות שובה־לב מן המקור, אך זו איננה אשמתי. המבוגרים ריפו את ידַי מלעסוק בציור כשהייתי בן שש, ומעולם לא למדתי לצייר דבר, פרט לנחשי בואה מבחוץ ומבפנים.
הבטתי בהופעה הפתאומית הזאת, כשעיני כמעט יוצאות מחוריהן בהשתאות. זיכרו, מטוסי התרסק במדבר, אלפי מילין מכל מקום מיושב, ובכל זאת, לא נראָה שהאיש הקטן הזה תועה בחולות. גם לא נראה שהוא רעב, או צמא, או מפוחד. לא היה בו דבר שיעיד עליו שהלך לאיבוד באמצע המדבר, הרחק מיישוב בני־אדם.
כשלבסוף אזרתי בי די כוח לדבר, אמרתי לו:
"אבל... מה אתה עושה פה?"
בתשובה הוא חזר על דבריו לאט, כאילו הנושא הוא בעל חשיבות עליונה:
"בבקשה, צייר לי כבשה..."
כאשר ההפתעה היא כה מוחלטת, אנחנו נוטים לציית. מופרך ככל שזה נראָה לי, אלפי פרסה מיישוב אנושי, הוצאתי מכיסי פיסת נייר ועט־נובע. אבל אז נזכרתי שלימודַי התרכזו בגיאוגרפיה, היסטוריה, חשבון ודקדוק, ואמרתי לבחור הקטן (קצת בטרוּניה) שאינני יודע לצייר.
הוא ענה:
"לא חשוב. צייר לי כבשה..."
בְּרם אנוכי מעולם לא ציירתי כבשה, לכן ציירתי עבורו אחד משני הציורים אשר ידעתי לצייר. היה זה הציור של נחש בריח מבחוץ, ונדהמתי לשמוע את הברנש הקטן אומר:
"לא, לא! אינני רוצה פיל בתוך נחש בריח. נחש בריח הוא יצור מסוכן מאד, ופיל הוא מגושם. במקום בו אני גר הכל קטן מאד. נחוצה לי כבשה. צייר לי כבשה."
אזי, ציירתי ציור.
הוא התבונן בו בקפידה, ואמר:
"לא. כבשה זו חולה. צייר לי אחרת."
ציירתי תמונה נוספת.
חברי הקטן חייך ואמר לי בסלחנות:
"אתה רואה בעצמך", הוא אמר, " זו איננה כבשה כלל. זה כבש. יש לו קרניים."
ציירתי ציור נוסף, וגם הוא נדחה, כמו האחרים.
"זו זקנה מדי. אני רוצה כבשה שתחיה שנים רבות".
לאחר זאת פגה סבלנותי, והיה עלי לשוב בדחיפות לפירוק המנוע. שרבטתי את הציור הזה, והסברתי לו: "זו תיבה. הכבשה אשר ביקשת נמצאת בתוכה."
להפתעתי אורו פניו של שופטי הצעיר:
"זה בדיוק מה שרציתי! אתה חושב שהכבשה הזאת תזדקק להרבה עשב?"
"למה?"
"כי במקום בו אני גר הכל מאד קטן..."
"לבטח יהיה שם די עשב בשבילה", אמרתי, "נתתי לך כבשה מאד קטנה."
הוא רכן על הציור: "לא כל כך קטנה... תראה, היא הלכה לישון..."
וכך התוודעתי אל הנסיך הקטן.
