My dear, I don`t give a damn

(רט באטלר לסקארלט אוהארה, "חלף עם הרוח")

 

בת 25 נישאה מרגרט מיטשל, פֶּגִי בפי ידידיה, לג'ון מארץ'. שנה אחר כך ב-1926 יצאה בחברתו לראות סרט. השניים חצו רחוב כשמכונית התקרבה בדהרה. ג'ון מארץ' נהג בתבונה ועמד במקומו. מרגרט נבהלה, רצה קדימה, רצה לאחור ונדרסה.

* * *

 

איש תמיר עם עיניים בוערות ושפם כהה הזמין אותי לרקוד במרפסת בית האחוזה. החגיגה הייתה בעיצומה. הוא לקח אותי בשתי ידיו, חיבק אותי ונשק על שפתי. הלב שלי דהר. בפינה השמאלית של המרפסת הבחנתי בילדה קטנה עם שיער בקבוקים ושמלה מתנופפת מסתכלת עלינו בעיניים פתוחות לרווחה. היא הייתה מוכרת לי. "בואי נברח מכאן ביחד" אמר האיש. "אבל אני לא מכירה אותך היטב". "את מכירה אותי. את רואה, גם הילדה מכירה אותנו". "זאת אני"? "אם את אומרת את יודעת". מאולם הריקודים הענק הופיעה ממי, האומנת השחורה של ילדותי, נושאת צעיף. "האוויר מתקרר, כסי את כתפיך ילדתי". אני כבר גדולה, ממי" התקוממתי, "ולא קר לי, להיפך, חם לי מאוד בלב". "בכל זאת, כסי את כתפיך וחזרי למציאות". כשממי ביטאה את המלה מציאות הסתכלתי במראה שהיתה לרוחב הכותל המזרחי של המרפסת וראיתי נערה בעלת שיער קצרצר, קצרת חצאית וקשוחה. מאחוריה הלכו שני מטיפים, חמורי סבר, שרעמו אחריה: "עד גיל שלושים תגיעי לגהינום או תיתלי". "זאת אני, באמת" אמרתי לאיש המסתורי שזרועותיו נכרכו סביב צווארי הדק. לפתע ראיתי המון רב מתקרב אל הבית מצד הגן. חלק הכרתי. היו ביניהם סבי וסבתי מאטלנטה עיר הולדתי שגדלתי על ברכיהם ועל סיפוריהם ממלחמת האזרחים וכל מיני אנשים אחרים שבאו אל ביתנו, וסיפרו על גבורתם במלחמה, על המצור והסבל. "כתבי עלינו" צעקו האנשים במקהלה. "אני לא סופרת, אני עיתונאית, יחידה בין כל כך הרבה גברים עיתונאים, שכל הזמן צריכה להיאבק על מקומי. זוכרים שריאיינתי את אלילכם ולנטינו, המאהב הגדול של הסרט האילם, זה היה בשבילי הישג כביר".

אהובי הגברי כל כך הניף את גופי והוריד אותי במדרגות השיש לגן שלמטה ומשך אותי אליו לשביל מתפתל. הבטתי כלפי מעלה ולא ראיתי את סופו של השביל. שמעתי התנשמות קלה. סובבתי את ראשי ואשה מבוגרת נעצה בי את עיניה. "את מוכרת לי", אמרתי לה. "רדי למטה", אמרה לי האשה ונטלה את ידי האחת כי את השנייה אחז הגבר. "את מאוד דומה לי", דיברתי אליה. "נכון. יש לנו אותו בעל ג'ון מארץ' ואם את אוהבת אותו, ורוצה לחיות איתו, רדי בזהירות מהשביל הפתלתל". החל מאבק. האשה בדמותי שחשתי אותה מתחת עורי מושכת אותי כלפי מטה והאיש שמריץ את דמי מושך כלפי מעלה. פתאום רציתי לחיות, רציתי גם לחזור אל בעלי שהתחתנתי איתו לפני שנה. "אם תלכי מה אעשה" אמר האיש הגבוה והמושך כשמשכתי ממנו את ידי. "מיי דיר, אי דונט גיב א דם", אמרתי בתחושת ניצחון ובבוז קל. אצבעותי שנלפתו באצבעותיו החמות שוחררו. "יופי, קיבלת את חייך לפחות לעשרים שנה". אמר האיש וחייך מתחת לשפמו השחור כלילה, והמשיך בטון ממזרי "אל תשכחי לסיים את ספרך במשפט שאמרת לי".

* * *

לא מיד כתבתי. שברתי את קרסולי והשבר התפתח לדלקת פרקים. רותקתי לביתי שלוש שנים. הרופאים אמרו שלא אוכל ללכת. ידעתי שבעתיד אוכל. ביליתי את זמני בקריאה, עד שג'ון בעלי, שהוא גם ידידי הטוב, הודיע לי שקראתי את כל הספרים בספריה העירונית, הניח בחיקי חבילת דפים לבנים והורה לי לכתוב את הספר שיהיה בעוד שנים בספריה העירונית ובהרבה מאוד בתים באמריקה.

תחילה כתבתי את הפרק האחרון והמשפט האחרון. רק הפכתי את היוצרות. סקארלט אומרת לרט, "אם תלך מה אעשה" ורט עונה "My dear, I don't give a damn". לאחר הפרק האחרון כתבתי פרקים נוספים ללא שום סדר. כל פרק הכנסתי לתוך מעטפה וכל מעטפה נתחבה במקומות שונים בביתי. תחת כלי המטבח, תחת המיטה ותחת הכורסא המתנדנדת. ב-1929 היה הספר כמעט גמור פרט לשני פרקי הפתיחה, אבל אז החלימה רגלי והפסקתי לכתוב. רק ב-1935 איתרו אותי ואת הספר. לא התכוונתי כלל לפרסם אותו. כתבתי כריפוי בעיסוק ובגלל נדר עמום כשיצאתי למסע מיוחד שממנו שבתי לחיים.

תאריך יציאתו של הספר נקבע למאי 36 ואני נדרשתי לכתוב את הפרקים החסרים במהירות. עבדתי 18 שעות ביממה. הבטחתי שאכתוב את הספר והבנתי שאין סיפור בלי אנשים הקוראים אותו. בעלי שימש כמגיה ואבי ההיסטוריון היה יועץ לענייני התקופה. כשסיימתי לכתוב רציתי שם לספר שיהיה לו צליל של משהו קצת עצוב ורחוק ובחרתי ב"חלף עם הרוח". ביוני 36 יצא הספר לחנויות והפך מיד לרב מכר עצום. הוצפתי באלפי מכתבים ששאלו אם רט וסקארלט אמיתיים. עניתי לכולם אך לא בדיוק את האמת. הספר הוא מתת תודה על שקיבלתי בחזרה את החיים והוא נבע ממעיין עמוק בתוכי שפרץ ולא פסק עד החלמתי. היו מבקרים שטענו כי סילפתי את ההיסטוריה, היות והצגתי את הצפון באור שלילי וביקורתי והאדרתי את הדרום. אבל אני כסופרת כתבתי על השנים המרתקות, שסיפרו לי בילדותי ותיקי מלחמת האזרחים, ולכן המלחמה מוצגת דרך עיני אנשי הדרום.

בספר אני מקוננת בצורה רומנטית על אובדן הדרום. תיארתי את האחוזות המפוארות והריח המשכר של עצי המגנוליה, את הנשים היפהפיות שאדונים אביריים מחזרים אחריהן, את העבדים השחורים שרקדו ושרו בשדות, ואת האומנת שלי ממי שהיתה עבורי תחליף אם. אלא שהכל היה תפאורה לסיפור האהבה הגדול בין רט לסקארלט. אחר כך יבש מעיין הכתיבה.

ב-1939 נוכחתי בהקרנת הבכורה של "חלף עם הרוח". מאז כמעט לא ראו אותי בטקסים חגיגיים. סירבתי להתראיין ולהצטלם, נשארתי לגור בביתי הישן, לא החלפתי ידידים, לא אספתי פרוות וענדתי יהלומים. מידי פעם ביקר אותי המו"ל של הוצאת "מקמילן" כדי לברר אם הטלתי ביצת זהב. מכל ביקור הוא חזר בידים ריקות. היו לי החיים שאהבתי. לא הצטערתי שאני סופרת של ספר אחד.

אני מתקתקת בסגנון יבש את תקציר זכרונותי. רק בספר יכולתי להמריא.

* * *

 

ב-11 באוגוסט 1949 יצאה מרגרט מיטשל עם בעלה לקולנוע. כשחצו רחוב ראו מכונית מתקרבת בדהרה. ג'ון מארץ' כדרכו נשאר עומד במקומו ותפס את מרגרט רעייתו בזרועה, על מרגרט נפלה אימה יחד עם ידע פתאומי. היא חילצה את ידה, רצה קדימה, אחורה, ונדרסה. חוט השדרה שלה נשבר.

* * *

השמים נבקעו ושמים כחולים ירוקים וורודים נפרשו מעל. הוא לקח אותי בשתי ידיו ואמרתי לו אני הולכת איתך. הוא ליטף בחמדה את פני וכרך את זרועותיו על כתפי כי היה לי קר. האורות על הנהר בלילה היו דולקים ומהבהבים. ראיתי את העיניים שלו נוצצות ונשקתי אותן אחת אחר השניה. הוא אמר לי בממזריות, ספר ההמשך ל"חלף עם הרוח" שייכתב ב-1991 לא יגיע לקרסולי ספרך. שם סקארלט נאנסת, מואשמת ברצח, שונאת, אוהבת, מתעשרת, מפסידה, נוסעת לאירלנד, וחוזרת לרט. "חזרתי", אמרתי, "לתמיד". "גם אני חזרתי", אמר, "לקחת אותך". "בלי ה- "Damn אמרתי. "הפעם בלי" אמר. "היו לי שנים טובות על הארץ", אמרתי. "אני בטוח" אמר, "אבל תמיד גם אני הייתי שם". "בדמיון", אמרתי ואז באה הרוח ויתרתי וחלפתי.