אנטואן, לואיז, והכחול ביניהם
פרק ראשון: אנטואן
פתאֹם השמש פצעה ודיממה בצהֹב את מרחבי הרקיע. פרגוד ענק הסתיר את הכחול מלמעלה. נפלתי. בשאגה התנפל עלי הים כמו כריש פעור לסתות. הכנף הימנית של המטוס התרוממה מעל המים ונעלמה. בועות אדומות ניתזו בחלונות עיני. כאב עז פילח אותי ויותר לא ידעתי.
- - -
"משהו צהוב הבזיק ליד הקרסול שלו, זה הכל. רגע אחד עמד בלי נוע, הוא לא צעק, הוא נפל לאט לאט, כמו עץ, אפילו לא שמעו כלום בגלל החול".
"הנסיך הקטן"
התעוררתי כמו מחלום עמוק כשזרועות וסנפירים כרוכים על גופי ונושאים אותי כתינוק בעריסה. הרפיתי את גופי ואיפשרתי לדולפינה לנווט אותנו. עיני היו סמוכות לעיניה. צבען היה חום-אדמדם, וכשהסתכלתי בהן ראיתי שיש מישהו שם בבית. כשניסיתי להבין מי חי שם בפנים, היא עשתה כמעשי ונעצה עיניה בי. הזזתי זרועי וליטפתי אותה. הדולפינה עצמה עיניה והתענגה על מגע ידי. העור שלה הזכיר גומי, אבל היה בו משהו מלא חיים. צַפנו חבוקים עד שהלחי שלי כמעט נמעכה. לא חשתי חולה או פצוע. הסוֹנאר שלה קלט בוודאי את דפיקות לבי.
דולפינים לא תוקפים בני-אדם. אין לזה שום הסבר. אין הסבר גם לעובדה שבני-אדם ניצלים מטביעה על-ידי דולפינים.
כמו שאומרים בסיומים טובים, נולדתי מחדש. ממש חדש. לא זכרתי מי הייתי. רק שנפלתי משמים, ושאהבתי אי-פעם את הכחול למעלה. ועכשיו, אני אוהב את הכחול-עמוק של הים, שהופך לירקרק, שהופך לאפור, ולסגול-כהה, ואת שקט הדגים הלוחכים את שיער האלמוגים בקרקעית, ואת הדולפינים.
באותו יום, לאחר ששחינו חבוקים זמן רב, הרגישה הדולפינית, יולדתי השנייה, שאני מתחיל להתאושש. היא התיישרה, הניחה לי להיאחז בסנפיר הגב שלה וגררה אותי באיטיות על-פני המים. אחר-כך נצמדה אלי שוב לחיבוק. הפעם עם הגב. הייתי שרוי בתענוג נפלא. לאחר זמן רב הבנתי מדוע כיניתי אותה כמעט מיד: לואיז.
הדולפינה הביאה אותי לחוף, לכפר דייגים. טופלתי וחייתי איתם, הדולפינה נשארה בסביבה. היינו משחקים. היא הייתה צוללת ונעמדת הפוך, האף למטה והזנב למעלה. הייתי צולל אליה, תופס את האף ומרים אותו מעל פני המים. אחר-כך היינו צוללים וקופצים. למדתי לחקות את תנועות הדולפין שלה. כל-כך אהבתי אותה עד שבכיתי, איש מבוגר כמוני, כשהגיע היום והיא עזבה אותי. עדת דולפינים הגיעה. הם באו וחזרו לים. באו שנית ושלישית. אותתו לה, והיא אותתה לי שתפקידה הסתיים, שלמרות האהבה היא נאלצת לשוב אל בני עמה. ביום האחרון היא תפסה בפיה את ידי ובעדינות משכה אותי למים, קוראת לי בצלילים רמים. לקחתי שנורקל וירדנו שנינו לקרקעית. שכבנו זה לצד זו. היא צפתה בי דומם. נראה לי שניסתה לומר: בוא, תהיה יצור ים כמוני, הישאר עימי. למחרת עזבה ואני נעשיתי מומחה לדולפינים ולהצלתם.
הדולפינים, כמונו, אינם יכולים לנשום בתוך המים. הם הסתגלו לים, המשתרע על רוב שטח הכוכב שלנו, בצורה מושלמת. כמעט כל הדולפינים מתים מזקנה, אלא אם בני האדם הורגים אותם. אינני יודע מדוע הם מתעקשים לדבר איתנו. ייתכן שהם מאמינים שאנחנו יצורים איטליגנטיים. דולפינים נמשכים במיוחד לילדים אוטיסטים ולאנשים חירשים או למי שסובל מדיכאון קליני. את החיוך הראשון, האמיתי, זכיתי לראות אצל הרבה אנשים, בייחוד ילדים, בשעה שהבאתי אותם לשחות עם דולפינים. אני נדהם מהרצון של הדולפינים לחדור דרך החומות של בני-האדם. אני בטוח שיש להם משהו חשוב להגיד.
לפעמים חזרו אלי השניות טרם הנפילה. טלטלה חזקה. לוח השעונים של המטוס נדלק כולו. חוסר האונים שבצלילה בלתי נשלטת. אחר-כך כדור האש. היו ימים, בייחוד לילות, שהתייסרתי. השתוקקתי לדעת מי אני, מאין באתי, מה היו חיי הקודמים. המראָה סיפרה שאני גבר די מבוגר. שפות התנגנו בפי, וצרפתית היתה הבולטת מכולן. מבטאי העידו וגם תחושותי שנולדתי בצרפת. הבנתי שהייתי טיס קרב, ואילולא לא נפלתי בשנת 44', בערך שנה לפני תום המלחמה, הייתי אוזר עוז ומנסה לאתר את עקבות עברי.
חיי היו כחול הים, הדולפינים, האנשים, ובעקר הנשים שקיבלו בכל מקום את פני בחיבה, כמעט בלי שאלות, הנדודים לאורך חופי העולם, חוסר הרצון להתיישב במקום אחד, ובעיקר הפחד הנפשי לכאוב, כאילו פעם ידעתי המון. עברתי הרבה וגם כאבתי לא מעט. יום אחד הגעתי במקרה למדבר, וידעתי, הייתי כאן בעבר.
"נוף זה הוא בעיני הוא היפה ביותר וגם העצוב בעולם כולו"
"הנסיך הקטן"
המדבר הוא המקום שבו אפשר להרגיש יותר מכל מקום אחר את עוצמתם של כוחות הטבע המעצבים את פניו. הגומות, הסדקים, והחריצים של הקרקע. חומה הנורא של השמש. שיטפון פתע בערוץ יבש. אינספור הגוונים הנראים במהלך יום אחד. שמי הלילה עטופי הכוכבים. תעתועי המיראז' והפאטה מורגנה. המדבר הוא מקום בו אדם יכול לצאת מדעתו בשקט.
דמות מטושטשת של טייס, מעט מבוגר ממני צפה בזכרוני. רוזן הונגרי שלא אהב נשים, ששירת אחר-כך במלחמה לצד הגרמנים. הוא היה מרותק לסודות המדבר ולימד אותי משהו עליו. הוא שהראה לי את עצי הבאובב. עץ הבאובב מתחיל להיראות יפה רק לאחר שהוא עובר את גיל השמונה מאות. עד אז הכל יכול לקרות לו. העץ הוא ענק. העטלפים מאביקים אותו על-ידי כך שהם באים במגע עם פרחיו הלבנים הפורחים בלילה; ופירותיו משמשים לפילים, לבבונים, ולקופים כמקור מזון. החללים שלו עצומים ואפשר להשתמש בהם כמקלט ואכסון מים. משהו בעץ הפחיד אותי. ייתכן, בגלל שהוא מתקשר לאותו טייס, חוקר המדבר, שהפך לבוגד.
"ילדים, הזהרו מעצי הבאובב"
"הנסיך הקטן"
המדבר נראה לי כמו ים. קווי המיתאר של הנוף ממש כמו הגלים. במדבר אני מתגעגע כיום אל הים. יש במדבר משהו מהים בדינמיות שלו. רגע אחד הוא סוער, נשבר ומאיים, רגע שני הוא כמו מראה שטוחה, דומם, שקט. כמעט כמו הים הוא שואב אותי לתוכו.
ראיתי פרח במדבר, נדיר, עולם שלם, ופתאום, כמו בנפילה מן הכחול הנסוג בשמים אל הכחול הקוצף של הים, זימרה לשוני: שושנה שלי.
"שושנתי בת-חלוף היא, הרהר הנסיך הקטן, ואין לה אלא ארבעה חוחים להתגונן בהם מפני כל העולם כולו, ואני עזבתיה לנפשה בודדה וגלמודה. ...רק אותה שמתי תחת פעמון זכוכית, אף שכותי עליה פרגוד בפני הרוחות העזות... רק לקולה האזנתי שעה שקָבְלָה או התפארה ולעתים אף בשעה שהחרישה. שהרי זו השושנה שלי..."
מי זה הנסיך הקטן, מי זאת השושנה, מאין המלים, מספר שקראתי או שכתבתי בעצמי את המלים. לואיז, צעקתי באמצע המדבר.
- אני כותב לך לואיז דה-וילמורן. מצאתי את כתובת הטירה שבה התגוררת. אינני יודע מי אני וגם לא חשוב. בעצם מה שחשוב הוא סמוי מן העין. אני רק זוכר שנפלתי ממטוס במלחמה. לא איכפת היה לי למות במלחמה. אני חי ולפעמים שובר את הראש מה להגיד לבני-האדם. אני יודע רק זאת: שאותך אהבתי מכל. את השושנה שלי. הרגע שבו ראיתי אותך לראשונה, צפן בתוכו את כל מה שיבוא בהמשך חיי. אני זוכר את יופייך, את טוב טעמך, את שכלך. הייתי צעיר מכדי לדעת איך לאהוב אותך. עברו הרבה שנים. אינני חפץ להיות בטירתך. אני חי את הכחול, אוהב אותו, כחול הים. אני חוקר דולפינים ועובד איתם. אם את חופשית מאיש ורוצה לחיות עימי ועם הכחול ולא בשום מקום אחר, בואי אלי. אל תכתבי, אני משאיר את שם הכפר שאשהה בו חודש ימים, עד ה-31 ביולי. אמתין לך כל יום, משמונה בערב עד חצות, במזח ליד הים. אם לא תבואי עד לתאריך הזה, אעלם. אל תספרי לאיש עלי. האם את יודעת מיהו הנסיך הקטן?
שלך כל עוד אני חי.
- - -
פרק שני: לואיז
ביקשתי את נשמתי שתחריש, כי לבי עומד לידום. כשהנשימה נחה בתוכי אמרתי לה: "יש שעה של פיזור הנפש, אפשר שהנסיך שכח באחד הערבים לכסות את השושנה בפעמון הזכוכית, או שהכבשה יצאה חרש בחשכת הלילה... אז יהיה קול הפעמונים באוזני כקול בכי ודמע". האם מישהו רוצה לטמון לי פח?
לפני שנים, הרבה שנים, עליתי יחד עם אנטואן דה-סנט אכזופרי למוֹן סן מִישֶׁל. היינו צעירים, והטיפוס המייגע למנזר שנמצא על הפסגה לא הפחיד אותנו. רצנו שלובי ידיים במעלה השביל. במרומי צוק הגרניט המתנשא לגובה של 90 מטר שצורתו פירמידה שבסיסה דמוי מעגל קידם את פנינו שלט שהודיע כי שיאה של הגיאות צפוי בשעה 17:00 אחר הצהרים. כחמש שעות נותרו עד שהמים יציפו מחדש את האיזור. תופעת הגיאות והשפל, במון סן מישל, דרמטית. כאשר מתקיימים תנאים מסויימים לגבי מיקומו של כדור הארץ ביחס לירח ולשמש, מגיעה כאן הגיאות לשיאה. מי האוקינוס האטלנטי מגיחים במהירות והופכים את המקום לאי. המראה מדהים. עולי רגל, נזירים ופשוטי עם נהרו לכאן לזכות בחסדיו של מיכאל הקדוש, שפסלו המוזהב ניצב מעל מגדל הכנסייה.
במחצית המאה ה-14 התרחש אירוע יוצא דופן. באותה עת התקבצו להם ילדים בגילאי שמונה עד שתים-עשרה שנים שאירגנו להם מסע צלב פרטי אל מון סן מישל, מסע שנמשך שנתיים. בכל מקום שעברו הילדים הם התקבלו באהבה ובעזרה על-ידי התושבים. ניסיתי לכתוב סיפור על המסע ואנטואן עודד אותי. הוא סיפר לי שבמאה ה-18 הפך המנזר לכלא שיועד בעיקר לאסירים פוליטיים, וציטט את ויקטור הוגו שכינה את המקום "הבסטיליה של הים". באותו יום היופי הכחול והירוק במרחק הפעים אותנו. אבל אני, שהורי לקחו אותי בילדותי למסע קצר באפריקה, אמרתי: המדבר עולה על היופי פה, אין בו שכשוך מים זורמים, עלים ירוקים, אין בו כל אותם להטוטים שמשוררים אוהבים. הוא מאוד רציני אך יש בו עוצמה ומשהו ניצחי. התגנדרתי במלים. הייתי משוררת ומספרת בת עשרים, מפונקת, תמיד חייבת לומר את אשר בליבי ואת המלה האחרונה.
אנטואן, מחקת הכל. אני בוכה. נעשיתי רגשנית בערוב חיי.
מאז שעזבתי אותך לאחר שרצית לעזוב למעני את הטיסה והתכלת מלמעלה, אני אוספת כל בדל חיים שלך, כל ספר שכתבת.
שכחת לעזאזל שאנחנו זקנים. חלפו עשרים שנה מאז נעלמת בגיל 44. אולי שכחת את גילך. מה מוזר, אני בגילי הקשיש שבתי להקסים את זכרונך וגם מישהו נוסף, אַנדרֶה מאלרו, שהכרת אותו בעבר העלום שלך. איני אותה נערה ששערה התבדר על כתפיה, גווה צר, וצחוק נעורים מתמלט משפתותיה שאהבת לנשק. ברגע שהחלטתי לברוח ממך התבגרתי נפשית. איך נמחקו מזכרונך שנות נישואיך, שנות הטיסה, הרפתקנותך, מעשי גבורתך, ובמיוחד כתיבתך. לא חשוב לך מי הייתי כל אותן השנים. אינני יכולה בגילי להשתוקק כמוך אל הכחול שבים, אל הדולפינים, לנדוד איתך. הצבעים שלי לא כל-כך מוחלטים, הם מעורבבים זה בזה, פנימה.
האהבה מהי? כתבת ב"ארצו של אדם": "לא היא והוא המסתכלים זה בעיני זו, אלא שניים הצופים לקראת אותה נקודה".
בתוכי עמוק ידעתי שאסור לך להיעלם לנצח, הרי לא מצאו את גופתך, ואתה בעצמך רשמת: "איראה כמת, אך דבר לא יהיה נכון..." "הנסיך הקטן" הוא הספר האחרון שכתבת והידוע מכולם. הוא תורגם לכמאה שפות, "ואם יגש אליכם ילד ויצחק וצבע שיערו יהיה כצבע הזהב ואם לא יענה על שאלותיכם, ודאי תנחשו מי הוא, ואז עשו עימי חסד אחד. אל תשאירו אותי עצוב כל-כך. כיתבו לי מחר שהוא חזר". ואתה נסיך יקר, כתבת לי במו ידך, ואולי אני חיה בחלום וחולמת אותך.
בילדותך קראו לך מלך השמש, כי שערך הזהֹב זרח באור החמה. חבריך בבית הספר כינו אותך עובד כוכבים משום שחלמת בהקיץ. גן טירת משפחתי הזכיר לך את ארמונות דודיך ודודותיך שבהם גדלת לאחר שאביך מת כשהיית בן חמש. "אי-שם היה גן גדול מלא תרזות לוחשות ובית ישן שקולות מסתוריים הדהדו במסדרונותיו". בגיל שש וחצי המצאת אופניים, בגימנסיה תירגמת את כתבי יוליוס קיסר מן המקור הלטיני כדי לעמוד על סוד מכונות המלחמה הרומאיות. בן שתים-עשרה ניגנת בכינור. כסטודנט רעבת ללחם, אך חסכת פרוטה לפרוטה כדי לקחת שיעורי טיסה. בגלל האיסורים שהטילו הורי החלטת לנחות על הקרקע, וחטפת בגללי דיכאון כבד.
לראשונה נחתת נחיתת אונס בגיל 21. בן שלושים זכית באות לגיון הכבוד. הטסת את דואר האוויר מטולוז לקזבלנקה, ומבואנוס-איירס לפאריס. פרסמת שלושה רומנים אוטוביוגראפיים, אחד מהם הוסרט. אתה התעקשת לבצע, בגבך למצלמה, את הפעלולים המסוכנים שהטילו אימה על כוכב הסרט. היית כמו איקרוס הנופל לים כשהשמש ממיסה את השעווה שבה הדביק אביו את כנפיו לזרועותיו. נפצעת כמה וכמה פעמים. צלעותיך נמעכו וסבלת מזעזוע מוח, אבל המשכת לעוף. באחד מספריך כתבת: "היטלר הוא אידיוט". המצאת כל מיני המצאות כדי לשפר את המטוסים, אהבתך הגדולה. למשל, מכשיר שמודד את המרחק בין המטוס והאדמה ומופעל על-ידי גלי הקול. היית טייס מחונן. השתמשת בתכונותיך עד כדי שלמות: תושייה, אומץ לב, תגובה מיידית, והתמצאות מהירה. את המידע הרב העברת לטייסים הצעירים. אהבת לשבת איתם, לספר על המקומות האכזוטיים שטסת אליהם, לשחק משחקי חברה, ולנצח בשחמט.
צרפת נכבשה ואתה המשכת לשרת ביחידה המוטסת עד יולי 40', כששרידיה התמקמו בצפון אפריקה. שלוש שנים אחר-כך חזרת מאמריקה לצפון אפריקה. היית בן 43 והפיקוד האמריקני סירב לאשר לך לטוס בשל גילך המתקדם. הקִרקוּע מוטט אותך. בערת בפנים, התעקשת וניצחת. קיבלת אישור מיוחד להשתתף בחמש טיסות ריגול. יצאת לעשר טיסות, עד לאותה טיסה אחרונה. שנאת מלחמה. אמרת: "מלחמה אינה הרפתקה. היא מחלה. כיוון שכולנו חיים על אותה פלנטה מדוע נשנא זה את זה".
ספרך הראשון, "שליחות לדרום", שכתבת בגיל 28, תיעד את פעילותה של קבוצת טייסים שנטלה על עצמה להעביר משלוחי דואר לדקאר ואת התקלות שפקדו אותם. "טיסת לילה" הוא סיפור הגבורה של ראשית הטיסות הליליות. ב"ארצו של אדם", העדפת לתאר את הרהורי לבך על-פני סיפורי עלילה. אף-על-פי-כן יש במרכזו תיאור של מצב מוחשי שקרה לך בשל קלקול במטוס בין חולות מדבר סהרה. בשעה שמצאת את עצמך מנותק ואבוד, לא איבדת את עשתונותיך ואת תקוותך למרות הצמא המציק והבדידות. ב"טייס מלחמה" סיפרת על גבורת טייסיה האחרונים של צרפת המובסת ב-1940, שיצאו לטיסות סיור בידיעה ברורה שאין להם כמעט סיכוי להינצל. אחרי העלמותך יצאו לאור ששה ספרים נוספים שנמצאו במגרתך.
לא היה מי שלא התרגש מ"הנסיך הקטן". אולי בעוד דור יקומו אנשים ששכחו כי גם הם היו פעם ילדים ויאמרו שהספר קיטשי ורגשני מדי. בעיני הוא אליגוריה נפלאה. דמותו האגדתית של הנסיך הקטן היא התגלמות חייך, אנטואן, זכרונות ילדותך, שאלותיך, הגותך. ובדרך כלשהי, של תחושה לא מודעת, גם העלמותך.
קשה לי לחשוב שמכל היצירה הנפלאה של מעשי ידיך ודמיונך, אתה זוכר רק את התחושה שהעלתה לפניך את דמותי. אני מתפעמת מזכרון אהבתך, אבל אצלי זה שונה. אני אוהבת את כל מרכיבי הפאזל שהיו בך.
אני מוכרחה, לאחר כל-כך הרבה שנים, להתוודות. עזבתי אותך לא בגלל הורי ולא בגלל מישהו אחר, אלא בגללך. בגלל האהבה, בגלל הכחול. לא חפצתי לאסור אותך בעבותות האהבה. אין די בזה. היתה לך ברית עולם עם הכחול למעלה, עם הטַיִס, המטוסים. תמיד השתוקקת לכחול הרקיע והיום אתה אוהב ונאהב על-ידי הכחול למטה, הכחול של הים, ואני האוהבת, הרגשנית, הפותה, מוותרת פעם שנייה, בגלל האהבה, לטובת הכחול.
איך רצית שאגיע למקום הפגישה. קבעת אותה ל-31 ביולי, והלא את המכתב שלחת באותו תאריך, השלושים ואחד ביולי!
- - -
"אם מישהו אוהב פרח שבכל מליוני הכוכבים יש רק אחד כמוהו, די לו להסתכל בכוכבים וכבר הוא מאושר. הוא אומר לעצמו: הפרח שלי נמצא באיזה מקום... אבל אם הכבשה תאכל את הפרח הוא ירגיש כאילו, בבת אחת, כל הכוכבים כבו. ומה, זה לא חשוב?"
"הנסיך הקטן"
- - -
31 ביולי 1944, בסיס בארגו, קורסיקה. לואיז דה-וילמורן, משוררת, מתה
08:45 בבוקר. בזרועותיו של חברה לחיים אנדרה מאלרו
המשימה: צילום ממזרח לליון; המטוס: מהתקף לב. אחייניתה, סופי דה-וילמורן לייטנינג פי-38. הפכה לבת לוויתו של מאלרו, בשנותיו
אנטואן דה-סנט אכזופרי המריא, האחרונות.
ולאחר זמן קצר הקשר אתו נותק.
קצת אחרי 11:00 התקבל ממנו אות
חיים אחרון.