במשיכת מכחול קלה של דובדבן לפני הבשלתו צבעו קרני השמש הראשונות את מרחבי הרקיע. יותר מאוחר כשהשמש נחה על אופק הים, כמו תפוז על כף היד, ולשמים היה צבע של תכלת בתולית, הגענו לחגיגה. בהתחלה נשמעה הלמות תופי עור הנמר, אחר כך הגיעו שמשיות הקטיפה של הפמליה המלכותית באדום לוהט וכשהאלפים זרמו נוצר שטיח זוהר מורכב מגלימות וטוגות כותנה ומשי מוזהבות. המלך נישא על כתפי גברים חשופי חזה שצעדו בעקבות ציידים שנשפו בקרני קרנף, ומשני צדדיו היו שני רמי קומה שנופפו מעליו בכפות תמרים ענקיות להפיג את החום. האוויר היה נקי ומבושם בריחות עצים ופרחים ששום מקום בעולם לא היה יכול להתחרות במגוון העצום שצמח כאן. פריחת האגסים הוורודה התמזגה בלובן של פרחי התפוח ושיחי היסמין שהפיצו ניחוחות. קטיפה ארגמנית של שושנים, אירוסים שעלי הכותרת שלהם שקופים וענוגים, סחלבים, רקפות, ציפורני חתול ועוד למכביר. הפרחים לא רק צמחו, הם גם נישאו בידיהן, על זרועותיהן, כרוכים לצווארן של הנשים הכהות שזרמו כזר ענק ומרהיב בעקבות הגברים. פרחים נהדרים ומוזרים שלא הכרנו בשמותיהם נשאו הנשים. פרח שנראה כפין בזיקפה, או פרח שהיה כפין רופס. פרח תאומים המשקף את ההזדווגות עצמה, את עורקי הדם ברגע האביונה שהוא שיא הפריחה שסופה כסופם של הפרחים - קמילה. פרחים שדמו לשדי אשה, ופרח שהיה כפות לח פתוח לרווחה. חשנו שאנו שרויים בחלום.
נדיה ואני היינו הזרים היחידים. לאחר הרפתקאות רבות ושונות, שראויות לסיפור נפרד, הגענו למקום. נדיה ששערה חום זהוב כעלה האדר בשלהי סתיו אירופאי ועיניה כחולות סגולות כפרח הסיגלית הכי הרבה אהבה פרחים. הפרחים הפגישו אותנו ועזרו לפריחת אהבתנו. נדיה רקחה בשמים. היא לימדה אותי שריחות אקזוטיים מורכבים מקצוות תבל. שמנים מפארגואי, קינמון מסרי-לאנקה וקלייב ממדגסקר, עלי כותרת של יסמין, למשל, יש לקטוף לפני עלות השחר. חמישים מיליון ורדים מספיקים לקילוגרם אחד בלבד של שמן ורדים ארומאטי. "אתה יודע", הוסיפה, "שקליאופטרה מעולם לא יצאה למסע לפני שמשחה את מפרשי ספינתה בשמן יקר וצוותה על שפחותיה לרפד את יצועה, בכל לילה, בוורדים טריים. והקיסר נירון אירגן פעם, באובססיה, מפל של עלי כותרת מוורדים אשר חנקו כמה מאורחיו למוות. המצרים הקדמונים השתמשו בעצים מבושמים ותמציות כדי לרצות את אליהם. תמציות אלה עזרו להסיט את הריח השרוף של הקרבנות. הצלבנים החדירו את צמחי הבושם מהמזרח התיכון לאירופה, ובאנגליה הטיודורים טחנו את הזרעים לאבקה אותה פיזרו בשערם נגד כינים. הבשמים המפורסמים בתבל הם כמו מוסיקאים שבנו מלודיה בהדרגה עד הגיעם לסימפוניה. הם אפילו דיברו על תווים גבוהים ונמוכים כשדנו בעוצמת הניחוח".
נדיה אהבה עד בלי די ריחות של פרחים. "דמיין עולם ללא ריחות, זהו עולם ללא חיים. כשהנשימה שלי נפתחת לריחות פרחים אני חשה קרוב לאלוהים, כאילו אני שומעת את נשימתו".
אני בוטניקאי במקצועי וגם אדם רומנטי. לדעתי, התכונה הרומנטית ביותר של פרחים, היא שהם נובלים. אדם רומנטי הוא זה המעריך את הארעיות. באמצע הלילה הוא יכול פתאום לטוס יבשות כדי לראות את אהובתו. יכול לנדוד במשך חודשים, לחג הפרחים הנדיר בייחודו וביפעתו, ששום עין זר מלבדנו לא שזפתו ושאת המסע אליו לא סיפרנו לאיש. אין משהו יותר רומנטי מפרחים. פרחים מסמלים את האהבה. לפני שיצאנו לדרך חקרתי את הנושא. ורדים מאז ימי רומי העתיקה סימלו אהבה ומוות.
אי אפשר, בגרסה הרומנטית, להפריד את עצמת האהבה מהמוות, כמו שאי אפשר להפריד את השושן מקוציו. ברומא הפאגנית היו הוורדים מזוהים עם אורגיות פרועות ותאוות בשרים. כיום ורד בודד מתאים מכל דבר אחר להביע אהבת אמת. פרח בשם שושנת הפרא עיטר את סמלי האצולה של בריטניה במאה החמש עשרה ונתן את שמו למלחמת השושנים.
נרקיס הוא המתנה האידיאלית לבחור נרקיסיסטי. נרקיסוס היה עלם יפהפה ששבר את לב העלמות ובז לאהבה. האלים חרצו דינו שהוא אשר אינו אוהב אחרים יאהב את עצמו וכך התאהב נרקיסוס בבבואתו באגם צלול, קפץ אל מותו והפך פרח. לורד הנרי, פטרונו של דוריאן גריי, אהב לענוד סיגליות בדש הבגד, זכר לאהבות שמסרבות למות. סיגליות הנובלות במוות צומחות שוב על הקבר ומתמצתות בחיוורונן ובעדינותן את היופי, הפשטות, והעצב באהבה גוועת. כשאופליה מתה את מותה האסתטי אומר עליה לארטס, "שִימוּהַּ בעפר ומבשרה היפה יצוצו סיגליות". ההדס הוא סמל האהבה, בעיקר בין נשים, וזאת בגלל שוונוס, בזעמה, הפכה את מירנה להדס על כי זנחה אותה למען גבר. גם לכרכום מייחסים תכונות של סם אהבה. כשקשרו את פרומתיאוס אל צוק סלע לאחר שגנב את האש מן האלים והביא אותה לבני האדם, עטו עליו נשרים יומם ולילה ונגסו בבשרו, מהכבד של פרומתיאוס טפטף נוזל צהבהב ובמקום שבו נפלו הטיפות צמחו כרכומים. יקינטון היה עלם יפה תואר שמת באביב כשאפולו זרק עליו בטעות, דיסקוס. אדוניס, אהובהּ של אפרודיטי, נפצע מחזיר בר שתקף אותו ובמקום בו שתת דמו צמחה כלנית.
היופי שהורכב ממראות, עושר הצבעים והריחות הנפלאים העביר אותנו על דעתנו, היינו שכורים מעונג. התנשקנו בשפתיים רעבות ויחד לחשנו, "הגענו לגן עדן". לפתע ראינו כי אלפי עיניים ננעצות בנו במבט שמבטא סקרנות, אהבה, חמדה, שאלה, תביעה, ואז ניגש המלך, שהיה מבוגר בשנים ומלא הוד, אל נדיה, כרע על ברכיו, לקח ידה בכפו ונשק אותה כמו באגדות. אחר כך קם על רגליו, הביט בה ובמבטו היתה הרבה אהבה וחמלה ועצב ניבטו מעיניו. לתימהוני נצצה בקצה אישונו דמעה. תוך שניות נעלם עם מלויו, ועדת נשים גדולה הקיפה את נדיה. תוך זמן קצר, לפני שיכולתי לומר משהו לאהובתי או לגעת בה, הושיבו את נדיה על שרפרף עשוי זהב טהור שאותו נשאו נערות צעירות, שחומות בעלות מחלפות ארוכות עדויות פרחים לרוב. מעל ראשי האנשים הספקתי לראות את עיניה התמהות, מפוחדות אך משלימות. מיד עם צאת התהלוכה הומטרו על נדיה מאות פרחים. ביניהם הבחנתי באירוסים, גלדיולות, חרציות, סחלבים, נרקיסים. הלכתי לצד התהלוכה היפהפייה והמוזרה בין דקלים ענקיים, אקליפטוסים רמים, עצי קוקוס וגומי. לצידי המון אנשים אשר לא דיברו עימי, לא הצביעו עלי, ואף לא חייכו לעברי. לפעמים התחככתי מבלי משים בצועדים, וגם זה לא השאיר עליהם רושם קל. הייתי כאילו אינני קיים.
מדי פעם ראיתי את נדיה הנישאת בראש ההמון. היא זהרה בשמלתה הירוקה. גלים סערו בעיניה והשמש הבהירה אש בשערה וליטפה את רגליה הארוכות ואת עורה היפה והמתוח. דמותה חשפה לבלוב פלאי כפרח נדיר. פתאום היא הורמה יותר גבוה. הבחנתי בצימאונה וגביע עשוי בדולח נישא אל שפתיה. צעקתי פילחה את האוויר כזכוכית נסדקת, כמומחה להרדופים ראיתי במין הארה של רגע את נוזל גבעול ההרדוף מותז בשניה אל תוך הגביע. ידעתי שהוא יביא לאבדן חושים, עילפון ו... רצתי לעברה, ההמון הדף אותי, חבטתי בידי, בעטתי ברגלי. אף אחד לא היכה אותי בחזרה, רק בתקיפות החזיקו אותי והזיזו אותי מדרכם. מרגניות צחות, סיגליות סגולות, נזרקו למעלה, אל נדיה הצפה, כאילו באוויר, וכשגשם זלעפות של עלי ורדים נשפך עליה מכל הצדדים עצרתי. לא יכולתי לזוז, נחנקתי כמוה. השמים נחצו והוסטו אחור כמסך ודמות רבת עצמה עמדה מולי, צבעה כשמש זהובה לבנה ועיניים לה אפלות פראיות. הדמות נעה במהירות עצומה, וצבע הזהב הפך לאודם דם.

כשכולם הסתלקו והשאירו אותי לבד עם נדיה, חפרתי במגדל הפרחים, הוצאתי את גווייתה הערומה שהיתה כענף עץ שקלפו את קליפתו עד הלשד. נשאתי אותה למכונית וריחה היה עדיין משכר, כשהרוח החלה נושבת ונוגעת בפטמותיה שצבען ענבר ומטלטלת את צלעותיה השבורות. נהגתי במכונית מתבונן בהיסח הדעת בשמש שהיתה שוקעת מעל שורת העצים. דרושות לאור השמש שמונה דקות להגיע לכדור הארץ. אם תכבה השמש בעוד דקה, חשבתי, יש לי תשע דקות לחיות, ואחר כך אוכל לחיות היכן שנדיה חייה. השמש היתה נפוחה בצבע להבה ונראתה כעומדת כל רגע לצנוח לתוך היער. עוד מעט היא תיעלם ומה שיוותר, יהיה רגע זרוע אור, חמקמק.

הערה לחובבי אנתרופולוגיה:
יותר מאי נעימות עברתי כשהגעתי עם גופתה של נדיה. כל מיני חקירות משטרתיות ופסיכולוגיות. מסך אטום כיסה את מוחי ולא ידעתי להסביר ולהראות על המפה את הדרך שבה נסעתי.
כשחזרתי והגעתי לארץ רציתי, כאדם רציונאלי, להבין את מה שאנשים תיארו כבדיה או דמיון כאשר שמעו את קורותי, לבסוף מצאתי אנתרופולוג רב נסיון ואמין שהעלה סברה שהגעתי אל עם שכתוב עליו בספרי לימוד ישנים, שחוגג אחת לשבע שנים, לזכר ימים קדומים את פסטיבל הפרחים. לטענתם, באותם ימים קדומים, השמש במשך שנה אחת תמימה לא זרחה ולא פרחו כל אותם הפרחים הנפלאים שהארץ התברכה בהם. לזכר אותם ימים, והפחד שיחזרו מועלית בחג עלמה יפהפייה כקרבן של כפרה. האנתרופולוג המלומד הוסיף שרק באמצעות פרחים מעביר העם את קרבנו לעולם הבא. העם מאמין בשלוש עשרה גני עדן, שבהם פורחים הפרחים היפים כפי שהם פורחים בסביבתם החיה. ככל שעולים גבוה יותר הפרחים נהדרים יותר והריחות שלהם מענגים יותר. ובגן עדן השלוש עשרה שוכן פרח הפרחים - אלוהים. הקרבן תגיע ישר לגן עדן השלוש עשרה ותשכון בחיק אלוהים כפרח בכותרתו. כבוד גדול היה בקרב העם להיבחר כקרבן של כפרה ועלמות רבות התחרו על כך. זה עם רודף שלום והמלך רצה להיות נדיב במיוחד לזרה שלא ראה כמוה, לכן החליט שתעלה מעלה, ישר לגן עדן השלוש עשרה.