עין כחולה - עין חומה

שנה אחרי המלחמה, והדי רעמים עדיין מתגלגלים אלי. רוב בני הכיתה הם קציני צבא. כולם אוהבים אותי, אולם תמיד כולם חיבבו אותי. אפילו עיני החומה ועיני הכחולה לא שינו זאת. כשהייתי ילדה הציקו לי מעט ילדים בעבור צבעי עיני השונות. רק שנה אחת הייתה קשה, ואז צעקתי כל הזמן, בבית: קחו לי את העיניים, אני רוצה להיות עיוורת.
אולי בגלל החינוך שנתנו לי הורי, ואולי בשל תכונותי האחרות, התרגלתי לשוני שבי, ולפעמים התגאיתי בו בליבי. הייתי נערה רגילה, עליזה וידידותית. אולי בשל דבר מה, שלא עמדתי על פישרו היטב, הייתי מוקפת חברים וחברות שסובבוני והפכוני מנהיגה להם.
היו זמנים ששנאתי את עיני החומה או הכחולה, והתלבשתי בצבעים שהיו ניגוד חריף לצבע אחת מעיני. לפעמים התלוצצתי על צבען השונה, או שהרכיבתי משקפי שמש כהים, ולפתע הורדתי, מקרבת את פני לבן-שיחי או בן-שיחתי החדשים.
עוזי אומר: אם תאבד לי עין אחת, אני בטוח שתתני לי ברצון עין שלך, סוף-סוף, גם את תהיי אדם ככולנו, זיקית שכמותך...
לפנים רציתי להתחלף עם כולם, ושגם לי יהיו עיניים שדגמן זהה. היום נדמה לי שרוצים להתחלף עימי, או שפשוט התאהבתי בשני צבעי.
... עוזי אומר: סגרי את עינך החומה, הסתכלי בי בכחולה, כך אני אוהב...
... לא, אל תכעסי, בעינך החומה יש זהרורי זהב... או "פזרי צמתך השחורה, תני לי להתכסות באשד שערותיך". מי יאמין כי עוזי ידבר כך. עוזי בעל ההליכות הפשוטות, בעל המשפטים הישרים והקצרים.
היום הוא נוסע... לא... מסיעים אותו... יוסטון... טקסס, בארות נפט... סוסים... מרחבים,
עוזי לא יראה אותם, לא יתהלך בהם. רק חלוקים צחורים ואזמלים.
אתמול, כשאימו האלמנה, ידידתי החדשה, הלכה.
"נילי, טוב שלא נישאנו, לפני המלחמה, טוב שדחית לקיץ ההוא".
בקיץ ההוא, לפני שנה, המצב היה כמעט כפי שהוא היום. גוף נהדר, משותק, תשוש, ועתה מנוון. זרועות, כתף, ידיים, חזה. למטה מקום שנשקתי, רגליים, כף רגל אמיצה שדרכה בכול מקום בארץ. רק הראש זז, עיניים ירוקות ותגלחת בהירה במקום שיער שופע צבע שמש. פנים ערים, דרוכים אלי, שחפצו לזעוק:
אינני גבר, אינני אדם. אך השפתיים המלאות אמרו: "חבל לי עליך, אל תהיי טובה אלי מדי, בשבילי וגם בשבילך". עוזי ידע היטב את מצבו. שנתיים של לימודי רפואה הספיקו. מחייך אל חבריו הצנחנים שלא שכחוהו, שמבקרים אותו ללא הפסק. הם אספו, בלי ידיעתו, כסף על מנת לשלחו למקום הסופי. לניתוח אחרון, שכמעט וראי שלא ירפא לו. ב"הדסה" עשו הכול בשבילו, מומחים, רופאים ידועי שם. שם בטקסס הרחוקה, ישנו מישהו, שנחשב למחולל נסים, מנתח בעל שם עולמי. משהו בוודאי יעזור? כולם אומרים ומסתכלים כלא מאמינים וכחפצים איש באישור רעהו.
נשארתי עליזה, לומדת, צוחקת, מדברת, יוצאת לטיולים שלולא המלחמה הייתי יוצאת אליהם עם עוזי. נילי, ש'החברה' אוהבים, עם החיוך החם, זו שמושיטה יד עוזרת לכל נזקק, מוכנה לתת ולא לקחת. הפעם לקחו לי הכול... אינני חולמת, אני ישנה כמו בול עץ. כמו אבן בודדת. בשנתיים האחרונות גרנו באותה הדירה. בירושלים, חדר ליד חדר. החדרים היו לחדר אחד... שלנו, ביום ובלילה. התכוננו לגור בהם שנים לאחר נישואינו. חשתי בודדה רק כשעוזי יצא לצבא, לפעולות. חמש שנים הצבא היה ביתו. בבית ההוא הכרתי אותו. הבית ההוא שהיום אני כמעט שונאת אותו.
... הייתי חיילת. סיפור פשוט של פגישה. אני מכירה הרבה סיפורים דומים לזה.
יציאה לאחת החופשות. בשערי המחנה ג'יפ עוצר אותי. "את נוסעת לתל-אביב? יש לך טרמפ, אם תספרי לי מעשיות יפות שלא ארדם". עליתי. ראיתי מדים. כתפות של קצין. להבה על הראש, וידי גבר אוחזות בהגה. "פעם היה רועה ולו שבעה גדיים..." פתחתי. "היי... תפסיקי. מאגדות כאלה אני מיד נוחר..." "טוב, אספר לך בדיחה: שמי נילי, בת שמונה-עשרה וחצי, שיער שחור וקשה לסירוק, נעליים מספר שלושים-ושמונה..." "...ועין כחולה ועין חומה..." המשיך הנוהג. "מאין אתה יודע?" "שמעתי עליך. את חושבת שיש במחנה הרבה אטרקציות כמוך?" "תספר לי את הבדיחות שנאמרו עלי?" "סוד, לא אבגוד בחברי לשבועה" וכך המשיכה והתגלגלה השיחה. עד תל-אביב ידענו כמעט הכול אחד על השני. חשבתי שאנו נוער רגיל, אז לא ידעתי עד כמה הדור הזה מיוחד לעצמו, וכמה הוא עלול להתבגר, להזדקן בכל רגע.
בשנה זו אני לפעמים בוכה, בשעות של צהרי יום, בשעות יפות. כשאני נוסעת לאוניברסיטה ונוף הרים ניגלה לעיני. בוכה בלי קול. אני לא מרחמת על עצמי, ואסור לי לרחם על עוזי כי אני אוהבת אותו. אבל אני בוכה עליו, ולידו אני צוחקת. אני משתוקקת לשתק את גופי. לעוות גופי. שאדמה לו, שנהיה שווים כמו זוג עיניים. שנינו מעודדים אחד את השני. מדברים על כל מיני זוטות. במלים של זוגות מאוהבים, בשיח המובן רק להם. לי ולעוזי. ראשו חי. ויום אחד כשהוא נאנק בסבלו, לחש לי בלי צחוק, "נילי, עזבי אותי, היעלמי מחיי. תעשי טובות לקבצנים, לא לי. לעולם לא אוכל להקיף בידי האחת את מותנך, לא אוכל לחפון את שדיך, אברי לא ייכנס אליך. מדוע לדחות את הדבר, שהכאב יגבר. אני אפס. לך אני יכול לומר זאת. את היית לי חבר ואישה. את היית לי אהבה..." עוזי תמיד ידע לדבר ברצינות מחרידה, ב'מלים של שבת' כפי שנהג לומר. "את אימי אינני יכול לסלק. אבל ממך אני דורש שתסתלקי". הוא דיבר בתוקף, בעזות, לפנים לא דיבר כך. על-אף הניתוחים הנוראים, על-אף ענות סבלו, על המלחמה לא השמיע תלונה. יום אחד כשאימו לא שמה לב כי הוא מאזין, אמרה לי בבכי מר: "אני שונאת את המלחמה, את הצבא, אפילו את הארץ". ואז נשמע קולו של עוזי צלול בהחלט. "את משקרת לעצמך, חינכת אותי לאהוב את הארץ, להילחם עליה. יכולתי להיפצע בתאונת-דרכים, או בקפיצה לבריכה. אם אני שונא את המלחמה הרי זה רק בגלל שלא נהרגתי..." והאם השתתקה. גם אימו אמרה לי: "נילי, עזבי אותו, אישה חייבת להיות עם בעל, ללדת..." ואני צעקתי עליה... "אני אוהבת אותו, אני אוהבת אותו..." זכרתי, צעקתי כשעוזי דרש ממני להיעלם מחייו. דרש, לא ביקש. ואילו אני השבתי ברכות. "אתה זוכר, עוזי, כי תמיד אמרתי לך שיותר מכולך אני אוהבת את ראשך, פניך, דיבורך ומחשבתך. אם אתה דואג לי, אז דע לך שכל הדברים האלה נשארו לי..." "אבל אני אהבתי את גופי שבא לגופך, אני נכה. אין לי ידיים או רגליים שיוכלו לעבוד, ללכת, או לפרנס. ואת, שקרנית קטנה, רצית את גופי כמוני. כשגילית אותו צעקת בחמדה. אני זוכר היטב. ולא ויתרת עליו כמעט בארבע שנות חברותנו. את להוטה אחרי זה כמו אישה אמיתית. את אישה שזקוקה לגבר, לא לראש או פנים..." רצה להעליב אותי וכמעט הצליח. בלעתי דמעותי ואמרתי: "עוזי, אתה רוצה להרגיז אותי, אני שלך ואתה יכול לומר לי מלים קשות, שום טובה לא תצא מהן. תן לי להיות איתך ככל שנוכל". "ככל שנוכל". עוזי בכה. התייפח. נשקתי עיניו, אפו, דמעה אחת שהצלחתי לאצור בפי, ואת שפתיו. "לכי" אמר, ואני הלכתי. אותו לילה, לילה ראשון שלא נרדמתי. השתוללתי בחדרי. מעכתי כרים, השלכתי בגדים. קימטתי אברי גופי בידי. מעכתי שדי. וזעקתי: די, די, אלוהי, השאר לי את עוזי, את ראשו היפה, עיניו הצוחקות,ופיו הנהדר. אוותר על גופי. אנא אלוהים, הענק לי מום. זו מתנה שאישה לא קיבלה ולא רצתה מעולם. נרדמתי על הרצפה, כשהאבן הקרה קודחת בחום גופי.
עוזי צדק... לפניו לא ידעתי אהבה... ידידות לחודש, חודשיים, נשיקות חפוזות, חיבוקים מיותרים. אפילו עם אורי, חבר של שנתיים בתנועה, הצטמצמו מגעינו ללחיצת יד חמה, נשיקות בוסר, ומגעי חזה בודדים. והיתר, ריב-שפתיים קולני ואידיאולוגי בלתי-פוסק. לימודים יחדיו, וגירויים שלא באו על סיפוקם.
כשעוזי גילה לפני את האהבה, לא הכרתי את עצמי. לא ידעתי שלבעלת העין הכחולה והעין החומה יצרים כה עזים, מטען שופע של התלהבות, למגע עדין ומכאיב, של בטן, חזה, ערווה, של מכלול תחושות. הייתה לי תשובה: אהבתי את עוזי ועוזי אהב אותי. שאלתי אותו אם כולן כמוני וקיבלתי צחוק כתשובה: "בערך, ואם אצלך זה כה חזק, אל תיבהלי, זה מאוד מוצא חן בעיני, הכל בך מוכפל, אולי בגלל עינייך, חום וכחול. את נהדרת ולי נהדר, משום שאני יודע שאוהב אותך תמיד".
היום ביקורי האחרון. מחר בבוקר המטוס יקח אותו ליוסטון.
השארתי צמתי פתוחה ומשתלשלת על גבי. לבשתי את שמלתי: פרחים כחולים על רקע לבן. שמלה שעוזי אוהב. הוא רצה שביום נישואינו אלבש אותה, התווכחנו, רציתי שמלה לבנה, לגמרי לבנה. אם נינשא, נדרתי עתה, שוב אלבש אותה. מה שעוזי ירצה, אעשה. הסתכלתי בראי. הזהב בעיני החומה לא ריצד, ועיני התכולה גדלה על רקע הפרחים שבשמלה. סודר שבפגישתנו איש לא יהיה נוכח. חבריו הטובים, שאותם אהבתי, למענו... אימו תבוא אחר-כך. היא תיסע עימו. קינאתי בה. הוא הרי אמר: "את אימי אינני יכול לסלק..., עליך אני מצווה להסתלק..." שלא יאמר לי דבר רע היום... אנא...
בית החולים. החדר המוכר. המיטה מורמת. אחות מסתלקת אחרי הרמת כרים. עוזי שלי. "נילי שלי, שלום. התגעגעתי אליך. כאשר דיברו אלי חשבתי עליך. אני 'מת' לנשק אותך". נרכנתי, ושפתיו נחו על שפתי. אימצתי שפתי ופתחתי אותן, שפיו יאחז בפי. "הסירי את שמיכתי", סירבתי. אסור. "את פוחדת ממראה גופי". יודע שראיתי את גופו המת, הלא-אנושי, פעמים רבות, ולא נרתעתי. אהבתיו. הסרתי את השמיכה, הסתכלתי במונח מתחת, ידעתי שעוזי מסתכל בי, מפענח אותי. הבנתי שלא עבורי נועד גופו של עוזי לעולם. כיסיתי אותו. "אל תראי נילי, לא אדבר אליך מלים רעות, הרי דשנו בנושא. אני אוהב אותך, את אוהבת אותי, ייתכן שתאהבי מישהו אחר בעתיד. בבקשה אל תפסיקי אותי... אני נוסע, איני חושב שיוכלו לעזור לי בארץ הגדולה. ייתכן שילמדו אותי, איכשהו, להסתדר עם מה שמת, איננו. אמרתי לך שחבל שנשארתי בחיים. איני בטוח עתה שהדברים נכונים. אני מרגיש כי דווקא בשארית שנותרה לי, יש לחיים משמעות גדולה יותר. אלה אינן מליצות. ייתכן שאשנה את דעתי זו בחיים האומללים שנותרו לי. למעני, לפחות בזמן שלא אהיה בארץ, אל תחיי איתי בדמיונך ולא עם הזיכרון של אהבתנו. צאי עם גברים. התעלסי איתם. ואז תביני כי עשית אותי מאושר. איני חפץ לראותך, כשאחזור לישראל, מרירה, עלובה, מעמידה פנים שאת מאושרת ועליזה. אני אוהב אותך ולכן מיד אעמוד על האמת. אינך בוגדת בי ברצונך לחיות ובהגשימך שאיפה זו, לא אומר לך לעזוב אותי. כי מחשבה זו רחוקה ממני. אהבי אותי, כפי שאני היום. לא את הזיכרון של האתמול. כי אין אתמול. כשאחזור, נשוחח הלאה, נאהב כפי שתרצי... אם נוכל לאהוב..." פתחתי קרס שמלתי מלפנים, הרכנתי גופי כך שפיו ייגע בשביל שבין שתי שדי. "נשק שם, עוזי... הם שווים, הם לא כעיני החומה והכחולה" התלוצצתי. שפתיו נגעו רכות במקום, ובעיניו ראיתי אש נוראה, מוזרה, כואבת. "נילי שלי, אני מרגיש בפי, רואה בעיני, אבל למטה, דבר לא מרטיט אותי. לו ידעת כמה זה אוכל, צובט. אני לא אבכה.. אני חושב שאיעשה מין פילוסוף. חזרי לחדרנו רק ליום אחד, תהיי שלי היום, עד מחר". "עוזי שלי, אני שלך עד מחרתיים ועד בכלל. עוד שנה, עוד שנתיים...", ועוזי המשיך "כמו בסיפורי ילדים: ועד נצח נצחים. המוקש שעליתי עליו שכח שיש נצח נצחים".
בדקות שנותרו עד לסוף פגישתנו, נשקתי אותו, בשערותיו הקצרות, על עיניו הבהירות, בלחי הגלוחה, שהצטערתי כי היום לא אני טיפלתי בה. בסנטרו, ואחר כך כמשוגעת, הסרתי את שמיכתו, ונגעתי בשפתי בכול החלקים הדוממים, המרוסקים, המעוותים, עד שדמעות גדולות נשרו מעיני. לא רציתי כי כך יגמר הביקור. ועוזי ניחם אותי, "אין דבר, תבכי, עצוב לך, את אוהבת אותי. אני גאה על-כך. תכתבי לי. מישהו כבר יכתוב לך בשבילי. אני אוהב אותך. אני אוהב אותך וטוב לי..."
כשיצאתי, מסך הדמעות עוד עמד בעיני, הבטחתי לו לחזור לחדרי, חדרנו לשעבר, אך שוטטתי ברחובות ירושלים, וההבדל בין האור המאופק והחושך היורד על העיר לא הובן לי. מבלי שרציתי, נתגלו לי בשרו וגופו הקרועים כסרט, כדבר מה לא אמיתי. שכחתי את פניו היפים, צריבה נשבה בחזי. בדרך המפליגה בין שתי שדי, היכן ששפתיו נגעו, חשתי אותן כבדות, משגעות, חשתי שיש להטיל אותן כסלעים לצידי הדרכים.
עמדתי ליד חלון הראווה של חנות-שמלות. האור היה כמהלומה לעיני, והשמלות צרחו בעיני בקשת צבעיהן. לצידי שמעתי קול. "אני עומד לידך כחמש דקות, אינך מבחינה. את נפלאה, אני מוכרח לצייר את עינייך המשונות". נפניתי כמוכת ברק. גבר צעיר, בעל תספורת צרפתית, גרמי וגבוה, חריצים בזוויות פיו, עמד שם. "עזוב אותי במנוחה", דיברתי במרירות ובזעם שלא כהרגלי. "רע לך, אני מבחין בכך. לא אגע בנפשך. בואי, אני גר מול החנות. אצייר אותך. לא תראי אותי יותר, אני צייר..."
מבלי משים הלכתי בעקבותיו לחדר שופע ציורים בעליית-גג. "צייר אותי, מהר, אני מוכרחה להיות בדירתי בעוד זמן קצר". הוא טרח להכין לי קפה שחור וחם. "דברי, אני אצייר, לא אחקור, לא אציק לך".
הוא צייר במכחול ציירים. לא ראיתי את ציורו. דיברתי קשות. על חיים ומתים. על המלחמה. על שנאתי אליה. על ישראל, על סיני, הרמה, ירושלים. על אומות העולם, על הערבים. לא הפסיק אותי. אחר זמן אמר: "אני מוזר, אינני מתעניין במלחמות, בפוליטיקה, במאורעות, אני יודע שיש כל מה שאמרת, אבל לגבי, הם כמעט ואינם קיימים, הציור קיים. בו אני מתאר כל אשר אנשים קוראים ויודעים, שנאה, אהבה, אלימות, צער, רחמים". "אתה מתעלם מן המציאות", קראתי לעברו. "המציאות בידיי, והן מובילות לקיום מציאות שונה". "אתה יודע שיש מישהו אהוב, קטוע אברים, שהמציאות שאתה בורח ממנה עשתה אותו כזה..." "כנראה שיש, אני לא בורח מהאמת, כי האמת קיימת, כפי שאמרתי לך, אצל כל אחד". הפסקתי. איש משונה. לא שייך לחברתי. לא שייך לחברה. הסתכלתי רק על ידיו הבוטחות. על חזותו הגברית. ראיתי עיניים שחורות יוקדות מתחת למצח בהיר ואז ראיתי עצמי על בד הנייר. אישה רצוצה, שבורה, מתאווה למשהו... כפי שעוזי לא חפץ שאהיה בעוד שנה. קרבתי אל הצייר. סקרתי גופו, ומה שראיתי נשא-חן. אחזתי בידיו, ומכחולו נשר. "חכי שאצייר את עינייך, הציור ישתנה..." לפתע הבחין בידי הלופתת אותו. "אני מבין, יפה שלי". הטילני לספה הרחבה, בעדינות שמשכבר שכחתיה הפשיטני. "המלחמה הביאה אותך אלי, את רואה גם לך יש מלחמה פרטית, השתדלי להיכנע, השתדלי שיהיה לנו טוב".
בהתחלה נאבקתי, ואחר הסתערתי. שוב הייתי עם גבר. וכשהיה לי טוב, זכרתי, בשבריר של שנייה, את דברי עוזי אלי, שרק היום, עד מחר, אחזור לחדרנו ואהיה עמו במחשבותי... ואני עניתי, עד למחרתיים, והוא: לנצח...