סיגריה אחרונה

 

קינאתי. היא היתה קטנה ובהירה והוא חפן אותה בידו, ונשק לה עד שעשן הסתלסל ממגעם הצמוד. עמדתי קרוב מאוד וראיתי חיוך של עונג. זה היה לקראת הסוף, לאחר שיר השלום שסחף את כולנו. אחרי החגיגה הגדולה פנה האיש הצידה ערך לעצמו חגיגונת אינטימית והדליק.

הפסקתי לעשן לפני שלושה שבועות בהשפעת נעמה והשמחה כמעט נעלמה מחיי. כל שעות היום אני טרוד במחשבה על סיגריות. למעשנים כבדים כמוני אין טעם לקום בבוקר מהמיטה אם אין להם סיגריה להצית לפני שתיית הקפה. אין טעם בארוחה טובה ובשתיית קפה אם לא ממתינה בסיומם סיגריה, ואפילו רגעי ההתעלסות מאבדים משהו מקסמם ללא הסיגריה שאחרי. גם המוח מאבד מחריפותו. אבל אני משנן כל הזמן את המנטרה: "העיקר לא לאבד את נעמה", לכן אני מעלה גרה כפרה, לועס מסטיקים, מפצח גרעינים כאחוז אמוק, ומותיר מאחורי ברחוב שובל של קליפות. מוצץ מקלות ליקוריץ, ומוציא כסף על דיקורים, עיסויים, תרגילי הרפייה ודמיון מודרך, שקצת עוזרים, קורא מחקרים על מוות מסרטן, דום לב, ושבץ מוחי שהסיגריות, ידידותי הנהדרות, מהעבר גורמות. זוכר איך הייתי מעשן שאכטות של קאמל ומכבה אותן כמעט שלמות - קונץ ידוע של מעשנים שכאילו רוצים להיגמל. סוחב לכל מקום את ספרו של איטאלו סבבו "תודעתו של זנו", שגיבורו עסוק בנסיונות בלתי פוסקים להפסיק לעשן. זה לפחות ספר מעניין המשכיח מעט מעינויי הפסקת העישון ונותן לי תחושה של אינטלקטואל אמיתי.

באותם ימים גססה אימי ב"איכילוב". היא נגמלה מעישון לפני שנתיים ולא הייתה כנגמלים אחרים שמתעקשים לנדנד למעשנים אחרים להפסיק. לפני שהתאשפזה התלוצצה עימי, "לפני שאעזוב את העולם תגנוב לי סיגריה. זכור שלאדם ההולך למות מרשים תמיד סיגריה אחרונה. ייתכן שהסיגריה לא טובה לבריאות, אבל לרוח היא לא מזיקה. לפחות אראה סקסית ומיוחדת אם אמות וסיגריה בין שפתותי, כמו כרמן או בוגארט". אבל אמא שלי לא רצתה למות. כשהוכרחה להתאשפז ביקשה כי יצבעו את ציפורני רגליה בלק ורוד. "כשאצא מבית החולים אוכל ללכת ישר למסיבה". במחלקה אימי איבדה את הגנדרנות הטבעית שלה. כשהסירו את שיניה התותבות חלה התדרדרות חריפה במצבה והיא נראתה זקנה ומכוערת. קשה היה להכיר אותה. כל אותה עת לחשה צורמניות באוזני, "האחיות מטומטמות והרופאים אכזריים". היא עוד תלמד אותם לקח, תקום על רגליה העייפות שהלק טושטש מאצבעותיהן ותלך זקופה הביתה. היא שונאת את הצוות הרפואי שרוצה להיפטר ממנה משום שהיא תופסת מיטה שמתאימה לחולה שמצבה פחות חמור והם מייחלים שתעצום עיניים ותעלם.

לפעמים סברתי שצדקה. מהביקור המדכא האחרון ב"איכילוב" יצאתי בשמחה להיכן שהייתי חייב ללכת. להפגנת ההמונים בכיכר העירייה. חודש קודם לכן נהניתי מיצחק רבין בטקס 'האוסקר הישראלי'. מחוץ לאולם נישאו שלטים נגדו ובפנים המון אהבה ופרץ תשואות. הג'ינג'י הסמוק וקמוט הצוואר, הבחור שפעם היה יפה, הוא שמסמל את הצבריות של פעם, הילדות היחפה בחולות תל אביב, הנעורים השובבים ב"כדורי", הגבורה האדישה בפלמ"ח ובצבא, עמד מבוייש מעט על הבמה ובעצם נהנה. רבין ברך את הקולנוע ואיחל לו הישראלי. משהו כזה. הוא הוסיף ואמר שהוא ממהר אל אמריקני שהגיע מדמשק, אל דניס רוס.

מתנגדיו עשו לו את המוות, שלטים וקללות ליד הבית ב"רמת אביב". משה פייגלין מתנועת "זו ארצנו" אמר, אינני עושה השוואות, אבל היטלר עלה לשלטון בבחירות דמוקרטיות, רבין הוא ה'יודנראט' שהעלה אותנו על הרכבות. הרב שלמה אבינרי כתב, גם צ'מברלין חשב שוויתור להיטלר הוא לטובת אנגליה. רפאל איתן טען, זאת ממשלת קוויזלינגים. עוזי לנדאו קבע, הוא רוצה לחזור לגבולות אושוויץ. סיעת הליכוד הודיעה, לאחר שפרס נובל לשלום הוענק לרבין, פרס וערפאת, כי אל לרבין לדבר בשם קדושי השואה בשעה שהוא מקבל את הפרס יחד עם ממשיך דרכם של הנאצים. לפני פחות מחודש הונפה מול עיניו של נתניהו, בהפגנה בכיכר ציון בירושלים כרזה ובה רבין במדי אס.אס. עורך שבועון דתי כתב, יבוא יום והציבור יביא את רבין ופרס למשפט כאשר האלטרנטיבה תהיה עמוד תליה או בית משוגעים. ביום שישי אחר הצהרים, בשלושה לנובמבר, אנשים צעקו בכניסה לבית יצחק רבין כשלאה אשתו נכנסה נתלה אותך ואת רבין בכיכר. אני הייתי שם ושמעתי. "איך תיפול הפצצה", שר רוג'ר ווטרס בטייפ הקסטות שלי.

עם תום העצרת, בסביבות תשע וחמישים, פנו לאה ויצחק רבין ליציאה הפונה לעבר המדרגות המובילות לחניון הצפוני. פניהם היו מועדות למסיבה פרטית בהרצליה. רבין חזר והתעכב לכמה רגעים לשיחה עם ידידים ביניהם צ'יץ וגידי גוב. כשראש הממשלה ירד מהבמה, והתקרב לעבר מכוניתו שמעתי יריה אחת, אחר כך יריה שנייה, ראיתי בחור נמוך, רזה, עם שיער כהה לבוש חולצה כחולה מחזיק אקדח בידו הימנית. הייתה עוד יריה. ראיתי את הרשף הניתז מהאקדח, והבחור היורה בגבו של ראש הממשלה צועק, זה פיקות, זה סתם, ואולי אפילו אמר זה לא אמיתי. מיד השתלטנו עליו כשמסביב צעקות, ירו ברבין, ירו ברבין.

אינני זוכר כמה זמן עבר. היה לי זמן משלי. פרצתי בריצה לעבר בית חולים "איכילוב". לפחות כך לא אפספס את אימי. תוך כדי ריצה זמזמו במוחי, כצרעות עוקצות, קלטות של שני רבנים מחזירים בתשובה, "מהרסיך ומחריבך ממך ייצאו". מהרסיך בגימטריה זה המערך ומחריבך שווה רץ. בעוד כמה שנים יעברו חילונים ברחובות ואנשים יגידו, אה, ראית חילוני עובר? לא אין כבר כאלה. אולי יישאר אחד במוזיאון בתור מאובן מהדורות הקודמים... המזימה הציונית הייתה להשמיד את העם היהודי... תהיה מלחמה שבע שנים. קבורת המתים תימשך שבעה חודשים, על ישראל יפלו פצצות אטום. כל זה נכתב בתנ"ך. גם השם רבין נכתב אצל אחד הנביאים שניבא את מותו... מי שמחזיק בשם-יתברך יינצל... ערפאת יהיה ראש ממשלת ישראל... כתוב במפורש שלפני שיגיע המשיח מלכות תיהפך למינות. הגוי אשר בקרבך יעלה מעלה מעלה ואתה תרד מטה מטה. הוא יהיה לך לראש ואתה תהיה לזנב. קיללתי בליבי את המלים הרעות כפי שניפצתי על הקיר בשעתו את הקלטות. זכרתי שישנה אגדה שמספרת כי יצחק אבינו מתייצב לפני אלוהים ללמד סניגוריה על עם ישראל. בעוד אברהם ויעקב אומרים שאם חטאו בני ישראל הם צריכים להיענש, עומד יצחק על המקח וטוען שבן האדם לא חי שנים רבות וכמה הוא כבר יכול לחטוא. בסוף מציע עיסקה לאל בשמים - פיפטי, פיפטי, חצי עלי וחצי עליך. כשהתקרבתי לשערי בית החולים ידעתי בתוכי שהרוצח מגדיר עצמו דתי וירא שמים. קרבי התהפכו. החיים מהיום השתנו.

כשהורשיתי להיכנס ל"איכילוב" פגשתי את א' נסער. שיערנו שרבין איננו. א' ששהה עם פרס במכוניתו, סיפר שפרס שמע את שלוש היריות וביקש לעצור ולרדת. מנוע הקאדילק היה מונע והמכונית החלה לדהור. המאבטחים סירבו כי רצו להגיע מהר למיתקן. במכונית כרעה רשת הקשר תחת העומס. אף אחד לא ידע מה קורה. בשב"כ הוכרזה כוננות עליונה, היה חשש כי מדובר באירוע מתוכנן. פרס סרב לרדת אל המיתקן, מקומי בבית החולים, חזר ואמר. אנשי השב"כ דחו אותו בטענות שונות. עוד חמש דקות, עוד עשר דקות ניכנס לבית החולים. אי אפשר עכשיו. בשלב מסויים החליט שמעון פרס לעשות מעשה. נמאס לי מהסיפורים האלה, אמר, אם אתם לא לוקחים אותי לבית החולים אני הולך לשם ברגל. בשב"כ נשברו ופרס קיבל אישור תנועה.

------------------------------------

בקומה השלישית הדפו שני אחים אלונקה שעליה היטלטלה גופתה הצפודה של אימי. חטפתי מידיהם את האלונקה ושעטתי אל המעלית. למטה חלפתי עברתי חדרים. הייתי אפוף ריח מר של תרופות וריחות מהבילים של אוכל. המסדרון היה רב פיתולים ואני נוסע בו ושר בקולי קולות את שיר השלום עד שהמלים "הניחו להולכים" היכו בי. האחים השיגו אותי ובדממה הנחתי להם להעביר את אימי למקרר הענק עמוס הגופות שבאתי עד דלתו הכבדה.

נטייתנו הטבעית לחיות כאילו לא נמות לעולם. האדם הוא כנראה היצור היחיד בטבע המודע לסופיותו, אך הוא רואה במוות דבר הקורה לאנשים אחרים. וודי אלן אמר, אינני מפחד למות, רק מעדיף לא להיות נוכח כשזה יקרה. ויטגנשטיין ניסח בתמציתיות, המוות איננו אירוע בחיים.

ההלוויה של אימי התקיימה למחרת. ליד הקבר הרהרתי שרבין ואימי מתו באותו יום מבלי שמישהו הכיר ביניהם. לאימי אפילו לא הייתה הזדמנות לבקש מרבין גפרור להדלקת סיגריה אחרונה.

ומכיוון שהייתי סנטימנטלי זכרתי מה כתב איינשטיין שעות מספר לפני שמת בשנתו באביב 1955. מה שאני מבקש לעשות הוא לפעול בשירות הצדק והאמת כמיטב יכולתי המוגבלת ולהסתכן בכך שלא אמצא חן בעיני איש. אילו יכולתי הייתי רושם את המילים האלה על קברו של רבין ואולי גם על קברה של אימי.

באותו יום, בחמישה בנובמבר 1995 ידעתי שאפוטר מהשירות. עגתי עוגה מסביב לקבר אימי, לובש שחורים, מתאבל. נעמה ניגשה והציתה אש בסיגריה הראשונה שלי לאחר הפסקה של שלושה שבועות ויום.