מותו של חנוך לוין

 

"מוזה של קינה היא היפה מכל המוזות"

 

איש לא בא לקול הפעמון. השעה שלוש. אור נורה חיוור דלף מהמסדרון. בשמונה בבוקר ישוחרר הביתה. תמו הבדיקות. "עד סוף ימי חייך תהיה חייב לקחת כדורים ולשמור טוב יותר על עצמך", אמר הרופא בקול סמכותי. "לא להתרגז, לא להתאמץ, להתעמל מעט והרבה לנוח".

רצה לנוח מיד. אני עייף עד מוות. בין כך וכך לא אצליח לגלות את פשר החיים. גם בכתיבה כבר אין לי חפץ. את שירי קוראים מעטים, ואפילו בני ביתי אינם מוצאים בהם עניין. בקושי התקבלתי לאגודת-הסופרים. רצה לשטוף ממוחו את צריבת המרירות שנלוותה לזיכרון. מה בצע לו בידיעותיו הרבות, בהערכת מכיריו. השקעתי את נפשי, את המיטב שבי, במלים, ועל אצבעות ידי אספור את אלו שהן נגעו בהם. לפני שהניח אצבעו בשנית על כרית הפעמון שליד מיטתו, עלה בו משהו שנשכח. לא אוכל לנוח. הלא פניה חולה. אני היחידי המלווה אותה להקרנות, לכימותרפיה, שעוזר לה להתלבש, להתפשט, ששומע נכנע את גערותיה ובכיה המריר. רק לידי היא נשארת ומסירה את הפאות המסולסלות אשר קנתה.

גם הצלצול השני לא הביא למיטתו מישהו בבגדי לבן. רק האיש הצעיר מהמיטה הסמוכה התהפך לעברו ולחש לחישה שרקנית: בטח, האחות התורנית מתמזמזת עם הרופא התורן. מעיו המו, לא יכול יותר. ידע שלא נהגו כיאות. אסור לחולה-לב להתהלך בלי ליווי. תחב כפות רגליו בנעלי הבית, קם מתנודד והלך לעבר השירותים. עבר את המסדרון שממנו הבליח אור הנורה העירומה, עלה שתי מדרגות ופנה לעבר בית-הכיסא. מצלמה היתה מצלמת איש בן שישים ושש, צנום, בעל כרס בולטת מעט, של אינטלקטואל שמבלה את רוב שעותיו ליד שולחן הכתיבה. שער לבן, עדיין שופע, פנים מוארכות שקמטים שלהן מסמנים את הגיל. (ציפור מיוחדת בשלל צבעים עברה ביעף כשבקדקודה כתר כשל דוכיפת - בדיוק כשעין המצלמה מתארת את כניסת חנוך לוין לבית-הכיסא. לאחר שנעל אינסטינקטיבית במפתח את הדלת, ככל בן-תרבות, התיישב חנוך במהירות על אסלת בית-הכיסא והטיל את משאו באנחות רווחה שיצאו מגרונו ובתרועות נפיחה שמילאו בריח עז את חלל המסדרון. הוא חש כשיכור הנהנה עמוקות מהיין הנלגם, ולנגד עיניו זהר משפט של ביאליק, המשורר האהוב עליו: "התפלש הקודש בחול". כוח עז חדר אליו יחד עם שמחה עצומה והתחממות לב. הפעימות גברו, כדור-אש צמח בקרבו, וכשהתפוצץ החריש שאון רב את אפרכסות אוזניו, והוא נפל כבובת חרסינה נשברת על הרצפה. (עין המצלמה נשבעת - בדיוק בדקה הזאת הופיע אי משם חתול פרסי. כרע רבץ כשעיני האזמרגד שלו מביטות ישר בעיניו.)

חנוך איבד את ההכרה. כששבה אליו, נקלטה תמונה במוחו. דמותו של חנוך לוין האחר, שמראהו וכל הופעתו הזכירו לו צילומים של עצמו משנותיו הצעירות. כאב הלם בו. ניסה להתרומם ולא יכול. ראשו כאב והסתחרר. ידו הורמה בקושי אל הראש, ושבה מוכתמת בדם כהה וסמיך. במאמץ, תוך כאב עז מנשוא, גרר את עצמו מעט לכיוון הדלת. לצאת מכאן אמר לעצמו. ופתאום ידע שלא יוכל. נעלתי את עצמי בבית-הכיסא, ואיני יכול להתרומם על מנת להגיע אל המפתח. איזה סוף מחורבן. אני אמות כפי שכתוב אצל חנוך לוין. תמיד לא סבלתי את יצירתו המתגעלת בקיא ובסמרק. ואני הלוא ניסיתי לכתוב ביופי חוגג. בגללו ברחתי אל שם שונה, פסיבדונים, כדי שלא להיות מוזכר, ולו בטעות, בנשימה אחת איתו. שמו נודע ברבים, ושמי לא. אני אמות כאחד הגיבורים המגעילים והמעצבנים שלו. אפילו עכשיו אני יכול לצטט אותו. "כולם משתינים לפני השינה, וזה לא חוק טבע או חוק מדינה". אני זוכר שכתבתי ביומני: "הכיוון השולט והמתגבר ביצירתו הוא אפקט של גועל, כתחליף למורכבות ותחכום אמנותי. מצד אחד יש בכתיבתו מחאה כלפי המוות והעליבות האנושית, חתירה מתמדת להסיר את התווית ההרואית הנוסטלגית מן הגילויים השליליים של החיים, להציג את האבסורד של החיים ואת העובדות העירומות. אולם מצד שני האדם עבורו הוא רק איברים ובשר, אורגניזם נטול דעת ונשמה. המיאוס אצלו הוא הנורמה". אלוהים, מדוע אני צריך למות כך, בלי להיחלץ ממקום מסריח זה. מחר ימצאו את גווייתי לאחר שישברו את הדלת הנעולה. המפתן לעולם החי הוא מאחוריה.

שורה מעיתון ניצבה חיה לפניו:

"היום 10/8, נפטר אלביס פרסלי מלך הרוק, בן 42, על אסלת בית-השימוש באחוזתו בממפיס, טנסי". מעולם לא הרהרתי בו. איך קורה שהמחשבות והתמונות כה בהירות בעוד הכאב עז וקודח, ודמי קולח. "תן לזרועותיך הכבדות ליפול, שים ידך על לבך, שכבר עומד להישבר". שוב חנוך לוין. כמה מתאים. לבי עומד להיקרע, להפסיק מקצבו. "רד לאט ושכב פרקדן על עפרך, פלוט את האוויר ואל תנשום שנית. תן לעצמותיך להגיע אל המנוחה". הו, כמה אני מתאווה למנוחה. "שכב לך בשקט והנח להם להתקרר...", מה היה כתוב קודם, אני מוכרח להיזכר... "שים ידך הימנית על הסנטר, והמוח הקטן על הארוך. משוך גווך למטה אל האדמה, גע במצחך בעשבים קטנים...". ואני חנוך האחר מתפלש ברצפה קרה ודביקה "...אל תסמוך ידיך לצדדים, כי אין על מה..." נכון, אין על מה לסמוך. החיים הם בסיס רעוע. רק על המוות ניתן לסמוך; תמיד יגיע.

חנוך הסתכל בעין מוקסמת ונחרדת בנהר הדם המתפתל כנחש. צייר את התמונה בדמיונו. כולנו נחשים משתופפים על גחוננו, חפצים להתעלות, וזוחלים לקראת הקץ. אני חושב שוב בלשונו של חנוך לוין. האם הוא האחר שבי? האם עלי כתב? "והנה חנוך לוין המוציא פרוזה מן התחת..." כאגם ממורק היה זיכרונו. עלו בו מלים שלמד כינוקא בחדר: המלאכים המלווים את האדם בדרך חייו הולכים באשר ילך, פרט לבית-הכיסא. לפיכך פונה הנכנס לשם אל מלאכיו, ואומר להם: "התכבדו מכובדים קדושים משרתי עליון, תנו כבוד לאלוהי ישראל. הרפו ממני עד שאכנס ואעשה רצונו ואבוא אליכם". בדל חיוך פרח בשפתי חנוך. מלאך לא יעמוד למראשותי כשיגיע קצי. רק שלא יעמוד בר שירקאי פנדאי שד בתי-הכיסא.

המושג "קץ" הביא מחשבה נוספת. "קץ" קרוב למלה "להקיץ". האם הקץ מבשר יקיצה חדשה? לשווא אני גאה בחידודי לשוני מה יתנו ומה יועילו עכשיו, בבוא שעתי? ...אהיה כאדם אחוריו בתפר מאוחים, ופניו מעוכים באדמה... חולשה גדולה ירדה עליו, ועמה עלו בו מלים של בתי שיר: "על ראש היער משתרע / רק הוא הרוגע הקר / הרקיע / בלב היער הזה / מסתתר רק היער הריק". כמה זמן חלף מאז שאני כאן. הזמן הוא הכוח הגדול המשפיע על חיינו. מעולם לא עצרתי בתחנת זמן כלשהי של מסעו האינסופי, כדי לנוח, להבין. הזמן הוא כמו הרוח - חולף, עף, לא נראה.

עיני חנוך העייפות רותקו אל המפתח התקוע בדלת, וזיכרון חד יצר תאוצה במשאבת ליבו ההומה. זכר מפתח אחר כסוף, שניתן לו כדי לפתוח דלת לבנה ומאורכה. מה שמאחריה שכח. רק ריח יסמין עלה במדרגות הזיכרון והתערבב לו עם ריח הצואה והרקב. כאב חד לפת אותו, היה זה כאב הנשמה. חנוך ידע שהנשמה שלו צווחת. היש אל עליון. בתשובה קיבל המשורר שורה של שירה - שאהבו והאמינו בו באמת, לא יראה את פניו וחי. האם יהודי לא-מאמין כמוהו עומד לראות את אפס קצהו ולא להיות. לא היתה לו גאולה כמשורר, לא היה לקולו הד בליבות הקוראים. ...אבל מעבר לשנים ולמרחקים יחלחל קולי. הפעייה החנוקה שלי תזרום כאור על פני האדמה...

את משטח מוחו האיר זיכרון של אגדה קלטית על ציפור אשר מכינה את עצמה לרגע מסוים, וכשהוא מגיע, היא מוצאת קוץ ומשפדת עצמה עליו. אז היא שרה את השיר היפה ביותר שלה - הלוואי שתום ימי יביא לידי יופי נעלה. האם זה טבעו של משורר שהוגה בקץ חייו דברי שירה? השירה היא דימדומיו האחרונים, האוריים. כמו רגע נדיר של קרן זהובה המשתקפת במים. משפתי חנוך התמלט פסוקו של איוב: "עָרוֹם יצאתי מבטן אִמי וערום אשוב שמה".

דלת נפתחה לו ליד הזמן, מי בא אלי - שואל חנוך - אני בא לקחת אותי, והמלים נפרשות... לאחר חיים של גמגום הנה בא החוף האילם חושף לפני צפונותיו... כה כבד על עפעפי העולם... הרציף מקבל בשמחה מישהו... זר הדם האדום נסוג, מכל צד נצנוץ ונפנוף. אני במזרקה של אורות בשלל גוונים. מה נעים ונפלא, אות רודפת אות, מלה יוצאת בעקב מלה, שפות לאין ספור. העייפות מתפוגגת והמנוחה נכנסת. אני שליו, אני שקט. היום פנה, עיני כבר עצומות. נחתם האור...בלעדי וחפשי סוף סוף. הסיום הוא דבר המתחיל. אני רוצה להתחיל לחיות, להיות שיר.

את הדלת לא הבקיעו בבוקר. עבור גווייה לא כדאי לשבור דלת. פועל ערבי עלה בסולם, ניסר שני סורגים ופתח את הדלת הנעולה. הקול הראשון שספד לחנוך היה שכנו הצעיר במיטה הסמוכה. הכול קרה בגלל הרופא והאחות התורניים, שנעלמו לעשות חיים. הוא מת כי לא הביאו לו סיר. אני אף פעם לא אנעל דלת בשום בית-כיסא בעולם הדפוק הזה, אפילו תרועות הנוד שלי יעירו מתים.

(ובאותה שעה התנגנה בלבי חתימת שירו הנפלא של אברהם בן יצחק:

"אשריהם כי ייאספו אל תוך לב העולם

לוטי אדרת השכחה

והיה חוקם התמיד בלי אומר...).