|
"כאן אני גרה," אמרה שירלי והצביע על בניין
קומות חדש.
יוני ספר שש קומות. הם היו באחת השכונות
החדשות בקצה העיר. בחניה ליד הבניין היו רק כמה מכוניות.
"כנראה שעוד לא כל הדיירים נכנסו," חשב
יוני. ליד הכניסה היו 2 ספסלים חדשים מעץ. הם עלו במעלית לקומה
השנייה.
"תחלוץ נעליים," ביקשה שירלי מיוני אחרי
שנכנסו לדירה. "אני שומרת פה על הנקיון."
על הרצפה בסלון היה שטיח גדול. יוני נכנס
והתיישב על הספה.
"מה תשתה?" שאלה שירלי. ונעלמה במטבח.
"תה," צעק לה יוני.
לפניו עמדה טלוויזיה גדולה. הוא התבונן
בחדר סביבו. היו שם כמה עציצים גדולים, מערכת סטריאו וכמה מדפים עם
ספרים.
שירלי נכנסה לסלון עם שתי כוסות ושמה אותם
על שולחן קטן לפני יוני. מהכוסות נדף ריח שהתפשט בכל החדר. ריח
נעים ומשונה שנראה ליוני קצת מוכר ויחד עם זאת, ריח שהוא מעולם לא
הריח קודם. הכוסות לא היו שקופים, כך שלא היה ניתן לומר, מה יש
בפנים.
"מה זה?" שאל יוני.
"תה. כמו שביקשת," ענתה שירלי.
"מתכון סודי מיוחד?" שאל יוני, כאשר הוא
מנסה להיזכר של מה הריח הזה.
"פשוט תה," שירלי חייכה חיוך תחמני. "עם
כמה תוספות," שירלי ערבבה את התה שלה בכפית. "תן לו כמה דקות
שיתקרר."
יוני הסתכל על השעון ושאל:
"איפה ההורים שלך? עובדים עד שעה כזו?"
"הם לא כאן", השיבה שירלי קצרות. "הם
בארצות הברית".
"מתי הם חוזרים?" שאל יוני.
"חוזרים לאן?" שאלה אותו שירלי בחזרה. "הם
גרים שם."
"אז את גרה כאן לבד?"
"כן. הרבה יותר קל לגור לבד. חבל שרבים לא
מבנים זאת."
יוני היה קצת מופתע מתשובה כזאת. הוא לא
הכיר אף אחד שלמד בבית ספר וגר לבד. זה נראה חסר כל הגיון. למה
להקשות את החיים אם אפשר לגור עם ההורים, שעושים בשבילך הכל.
"אבל מי משלם על הדירה וכל החשבונות..."
"אני. לא מכירה מישהו שירצה לעשת זאת
בשבילי," שירלי חייכה.
"אז את עובדת?"
"לא במובן שאתה מבין זאת. אני מרוויחה
כסף."
"איך?" שאל יוני. פניו הביעו רתיעה בעקבות
המחשבות שעברו בראשו. חוץ מזה, הוא חשב שלהרוויח כסף זה בכלל לא
פשוט בגיל כזה. צריך הרבה זמן בשביל לעבוד וגם מקצוע טוב בשביל
משכורת גבוהה, זה לפחות מה שתמיד לימדו אותו הוריו. הוא נזכר באמא
שלו אומרת -"יוני, תלמד, יהיה לך מקצוע טוב, תשתלב בחברה טובה
ותרוויח הרבה כסף. אז תהיה חופשי," זה לא סוג החופש שהוא רצה. הוא
נמשך אל הדברים שמעבר לחיים הרגילים. הוא לא רצה להיות דוגמה
טיפוסית של אדם מצליח. הוא חיפש סוג אחר של הצלחה.
"אתה תראה את זה בסוף השבוע," החיוך של
שירלי הפך לתחמני עוד יותר. "יהיה לך תפקיד ראשי," שירלי ציחקקה.
"תשתה את התה שלך לפני שהוא יתקרר ואל תחשוב יותר מדי. המחשבות שלך
גורמות לערפל בחדר."
יוני לגם מהתה. היה לו טעם משונה. קצת
שורף, קצת מתוק.
"אז מה אתה רוצה להיות בעתיד?" שאלה שירלי.
כאילו קוראת את מחשבותיו.
"אני רוצה להיות בן אדם אמיתי. לשלוט
ברגשות ובמחשבות שלי ולא לתת להם לשלוט בי."
שירלי ניגשה למערכת הסטריאו והדליקה מוסיקה
של שנות השישים, עשתה כמה צעדי ריקוד והתיישבה חזרה. "לשלוווט
במחששבווות," אמרה בקול מפחיד. "רעיון נחמד, בטח יש לך גם דרך
לעשות זאת," אמרה שירלי בסרקאזם.
"יש כמה תרגילים שעוזרים," אמר יוני.
"אז בוא, תלמד
אותי. הגיע הזמן שגם אני אלמד ממך משהו."
"או קי," אמר יוני. "תעצמי את העיניים
ותעקבי אחר המחשבות שלך."
"בסדר," אמרה שירלי. "אני עוקבת."
"אל תדברי. רק תעשי את מה שאני אומר לך.
עכשיו תמשיכי לחשוב את המחשבה שאת חושבת ואל תתני לה להתחלף במחשבה
אחרת. כל פעם שאת שמה לב שהתחלת לחשוב על משהו אחר, תחזרי למחשבה
הזאת ותמשיכי לחשוב אותה. כל פעם שהיא בורחת, את תופסת אותה בזנב
ומחזירה. המוח שלנו לא אוהב לחשוב הרבה זמן על משהו אחד, הוא חייב
להחליף מחשבות. אל תתני לו, תחזרי כל הזמן למחשבה שבחרת," יוני גם
ניסה להחזיק מחשבה אחת בראש, ולא לתת לה לברוח. "זה התרגיל
הראשון," הוא המשיך. "עכשיו, מה שאת עושה, את לא נותנת לשום מחשבה
להישאר בראש. כל מחשבה שבאה, את מגרשת אותה. פשוט מפסיקה לחשוב
אותה ועוברת למשהו אחר. זה לא קל."
"נחמד," אמרה שירלי
ופתחה את עיניה לאחר כמה דקות. "אז מה אתה רוצה לעשות עם כל זה?"
"אני רוצה לשלוט
בחיים שלי ולא רוצה שהחיים ישלטו בי," ענה יוני. "איני רוצה לזרום
עם הזרם כמו רוב האנשים, לא רוצה גם את 'התוכנית של אמא' ולא בגלל
שהיא לא טובה או לא נכונה, אלא, בגלל שזאת תוכנית ואני רוצה שכל
דבר שאני עושה יהיה בחירה מודעת שלי ולא משהו שבחרו עבורי עוד לפני
שנולדתי, כמו המסלול הרגיל – גן, בית ספר, צבא, אוניברסיטה, חתונה,
ילדים, פנסיה, בית קברות."
"אני שמחה," אמרה שירלי. "אתה כבר מבין
באיזה גהינום אתה נמצא. עכשיו נשאר רק לעשות את הצעדים הראשונים
בשביל לצאת ממנו. ותאמין לי, כאשר תצא ממנו, תגלה עד כמה האנשים
שאתה מכיר, חברים שלך, אפילו הוריך, אינם יודעים את המתרחש וכיצד
צריך לחיות באמת את החיים האלה. תדע שלא קל לצאת מהגהינום, כי הוא
מאוד נוח, נעים ומושך אותך חזרה. אל החיים הסטנדרטיים, הנוחים."
שירלי הסתכלה על יוני. הוא שתק וציפה שהיא
תגיד משהו. "אתה לא ממהר הביתה, נכון?" היא שאלה.
"לא כל כך," הוא ענה.
שירלי לקחה את הכוסות של התה והלכה למטבח.
יוני נשאר לשבת על הספה. הוא היה קצת עייף ורצה לישון. "אני מתעייף
ממחשבות," חשב יוני. "אני לא מרגיש שהגוף שלי עייף. תחושת העייפות
קיימת רק בראש." יוני שם לב שהמחשבות גוזלות המון אנרגיה, אבל הוא
לא תיאר לעצמו איך אפשר לא לחשוב, כדי לא להתעייף.
שירלי חזרה מהמטבח עם התה המיוחד שלה. יוני
סיפר לה מה הוא חושב על עייפות.
"אני רואה שהחלטת לקחת את עצמך בידיים," אמרה
שירלי. "אתה רוצה לדעת את כל הסודות ולהפוך לסופרמן?" שאלה בצחוק.
"כן, בדיוק. סופרמן – זאת המילה. בן אדם עם
כשרונות מיוחדים, מישהו שיודע מעבר לדברים הרגילים שאדם 'צריך'
לדעת." אמר יוני בשמחה.
"רק תזכור שהשכל
והדמיון, הם האויבים שלך, אם אתה לא יודע להשתמש בהם." אמרה שירלי.
"אבל למה הם גורמים לי להתעייף?" שאל יוני.
"זה פשוט מאוד. אתה מתכנן פגישה חשובה
לערב. במשך כל היום, הפגישה לא יוצאת לך מהראש. אתה מריץ בדמיון
שלך את התסריט של הפגישה, שוב ושוב בוואריאציות שונות. אתה בוחן,
מה כדאי לך להגיד במקרה זה או אחר ואיך האדם שאתו אתה נפגש יגיב,
שים לב, אינך יכול לדעת איך הוא יגיב באמת, אתה מתאר לעצמך איך אתם
מדברים, מה הוא אומר לך ומה אתה אומר לו. אתה חוזר על זה ומנסה
תסריט שונה, תסריט שבו היית אומר לו דברים אחרים והוא היה מגיב
אחרת, אתה עושה את זה הרבה פעמים, מנסה למצוא את המצב האידיאלי,
לבנות בראש שלך את הפגישה האידיאלית שתוביל לאן שאתה צריך." שירלי
עצרה לכמה שניות, הסתכלה אם יוני מבין אותה והמשיכה:
"אתה חי את הפגישה בראש שלך, לפני שאתה חי אותה
במציאות. עם במציאות, הפגישה עוברת פעם אחת, הרי שבראש שלך, היא
עוברת עשרות, מאות ואף אלפי פעמים. זה נעשה אוטומטית, לפני כל דבר
שאנחנו עושים באמת, אנחנו עושים את זה בראש ואי אפשר לומר שבדמיון
זה לא באמת, כי אתה מרגיש את אותם הרגשות, זה יכול לגרום לך
לאמוציות, כאילו שזה מתקיים באמת."
יוני פתח את הפה, כדי להגיד משהו. שירלי קטעה אותו
בהרימה את ידה והמשיכה:
"בשביל לעבור סיטואציה פעם אחת, הגוף שלך צריך
לבזבז כמות מסוימת של אנרגיה בשביל תהליך החשיבה, בשביל יצירת
הרגשות שאתה מרגיש באותו הרגע, בשביל מחשבות אסוציאטיביות שיבואו
בעקבות הרגשות ועוד בשביל כל מיני דברים. עכשיו תאר לעצמך, שכאשר
אתה מדמיין לעצמך את הפגישה שלך, אתה כאילו עובר אותה במציאות
והגוף שלך שוב מבזבז את אותה כמות האנרגיה אבל פי עשרות מאות או
אלפים, כי בדמיון, את הפגישה שלך או כל סיטואציה אחרת עברת המון
פעמים. זה מאוד מעייף, כאילו לחיות רגע אחד הרבה פעמים. זו התוצאה
של להריץ תסריטים בראש. לא חבל על האנרגיה?"
יוני נזכר, איך נפגש היום עם גיא, איך חשב מה יגיד
לו ואיך ימכור לו את המעיל. הוא הבין שמכר את המעיל עשרות פעמים
במחשבות שלו עוד לפני שמכר אותו במציאות. "אם הייתי מוכר את המעיל
רק במציאות, הייתי יכול לחסוך הרבה אנרגיה שבזבזתי ולהשתמש בה
למשהו חשוב יותר." הסביר לעצמו יוני.
"אם זה קורה אוטומטית, איך אני יכול לשלוט בזה?"
שאל יוני.
"בינתיים, אתה לא יכול לעשות הרבה," השיבה שירלי.
"זו דרכם של האנשים להשתמש בשכל שלהם. הם קוראים לתהליך הזה חשיבה
ואתה עוד לא יודע לחשוב בצורה שונה. מה שאתה יכול לעשות, זה לתפוס
את עצמך כל פעם שאתה מתחיל להריץ בראש תסריטים של מה שאתה הולך
לעשות. ברגע שתפסת את עצמך עושה את זה, תתבונן. תתבונן במחשבות
שלך, פשוט תעקוב אחריהן. אתה תגלה משהו מאוד מעניין. כאשר תוכל
לעשות את זה טוב, אני אראה לך טכנולוגית חשיבה שונה ממה שאתה מכיר
עכשיו, אז לא תצטרך לחשוב בצורה המכנית הפרימיטיבית, כמו רוב
האנשים, לא תצטרך להריץ תסריטים בראש. אם תרצה, תעשה את זה רק
בשביל הכיף. הרי רצית להיות סופרמן!" אמרה שירלי בהנאה וחייכה.
יוני היה מופתע מהידע שהיה לשירלי על דברים פשוטים
שאחרים כמעט לא חושבים עליהם. הוא החליט שמהיום יתחיל ללמוד את
עצמו בכל סיטואציה שיימצא בה.
יוני נזכר שעדיין לא נתן לשירלי את הכסף שקיבל
מגיא. הוא הוציא את הארנק והתחיל לספור את הכסף.
"תשאיר אותו אצלך," אמרה שירלי. "תשלם תמורת החלון
כמה שצריך ועם השאר אני אגיד לך מה לעשות.
יוני הכניס את הארנק חזרה לכיס.
"עכשיו לך הביתה," אמרה שירלי בקרירות. מצב הרוח
הטוב שלה, נעלם כלא היה. זה גרם ליוני להרגיש לא בנוח.
שירלי לא אמרה יותר מילה. פשוט עמדה ליד הדלת
וחיכתה שהוא יצא. יוני התלבש ויצא החוצה.
הוא ירד במעלית, תוהה, מה גרם לשינוי החד בשירלי.
הוא לא מצא את הסיבה, אף פעם לא ראה שמישהו משתנה ככה בפתאומיות.
בחוץ היה קר ולח. יוני החליט לרוץ כדי להתחמם
ולהגיע מהר יותר לביתו.
|