|
עדיין היה חשוך, כאשר יוני התעורר. הוא מזג
לעצמו תה והלך לעשות מקלחת קרה. הוא שם לב שאחרי מקלחת קרה בבוקר,
הוא מרגיש שהראש שלו הרבה יותר צלול במשך היום.
הוא יצא מוקדם מן הרגיל לבית ספר, כי רצה
להספיק להעתיק שעורי בית בספרות.
בכתה ישבה שירלי וקראה ספר.
"עשית שיעורים בספרות?" שאל אותה יוני.
"כן," ענתה שירלי בלי להרים את עיניה
מהספר.
"את יכולה לתת לי להעתיק?"
"כן," שוב אמרה שירלי והמשיכה לקרוא.
יוני עמד עוד כמה שניות ואמר:
"אז אולי תתני לי את המחברת?"
"בסדר," שירלי עזבה את הספר, הוציאה מהתיק
את המחברת ונתנה ליוני.
יוני ידע ששירלי תמיד מכינה שיעורים, לכן
הרבה פעמים היה לוקח ממנה להעתיק. יוני התיישב בשולחנו והתחיל
להעתיק במהירות את התשובות. הוא שקע בכתיבה ולא שם לב, איך הכתה
התחילה להתמלא. פתאום מישהו בעט בכסא שעליו ישב, מייד נשמעו
צחקוקים מאחוריו. עדיין נשאר לו להעתיק חלק מהתשובות והוא אפילו לא
הרים את ראשו, לראות מי זה הבדחן. כך הוא אימן את יכולת הריכוז
שלו, כדי ששום דבר לא יוכל להסיט את דעתו ממה שהוא עושה, אם אינו
רוצה בכך. אבל עדיין, גורמים חיצוניים היו מסיטים את דעתו ממעשיו.
יוני סיים להעתיק את השיעורים אחרי שהצלצול
לשיעור כבר צלצל. המורה עדיין לא הגיע. יוני ניגש לשירלי ושם על
השולחן את מחברתה. היא עדיין הייתה שקועה בקריאה. יוני התפלא
מהיכולת שלה, לא לשים לב למה שקורה סביבה. הוא התיישב על הכיסא
לידה. שירלי בדרך כלל הייתה יושבת לבד. הוא התבונן במה שקורה מסביב
וחשב, מה יעשה אחרי הלימודים.
כעבור כמה דקות הגיעה המורה. שירלי סגרה את
ספרה. יוני הספיק לקרוא רק את שם המחבר, לפני ששירלי הכניסה את
הספר לתיק. שמו היה "ג. גורדג'ייף".
השיעור התחיל והמורה דיברה על חוקי ניוטון.
"שמעתי שמישהו מצא שחוקי ניוטון לא תמיד
עובדים," אמר יוני לשירלי.
"נכון, במהירויות הקרובות למהירות האור אי
אפשר להשתמש בחוקי ניוטון," ענתה שירלי. "חוקי הניוטון, הם מקרה
פרטי של תורת היחסות של אינשטיין".
"ככה זה גם בחיים," חשב יוני בקול. "לכל
חברה, יש את הכללים והחוקים שלה. כללים של חברה אחת, לא יעבדו
בחברה אחרת, כי גם התנאים וגם האנשים שם יהיו שונים. כמו שחוקי
ניוטון, לא עובדים בתנאים ששונים מהתנאים בהם הוגדרו. לכן כאשר בן
אדם מגיע למדינה חדשה, הוא צריך להסתגל לתנאים שלה ולמוסכמות של
החברה שם, כיוון שהוא חונך בתנאים שונים עם אנשים שונים מסביב.
בדיוק כמו חוקי ניוטון, שצריך לשנות אותם כדי שיהיו נכונים בתנאים
חדשים."
"אתה צודק, חוקים וכללים נחוצים, רק בשביל
שיהיה קל לשלוט באנשים. אדם חופשי הוא אדם מסוכן. הוא לא חי לפי
הכללים של כולם ואי אפשר לחזות כיצד יגיב במצב כלשהו. הוא לא חי על
פי נוסחה. לא כמו חוקי הניוטון, שאפשר לחשב. לכן אי אפשר לשלוט
באדם חופשי," הסבירה שירלי.
"ואת החוקים מחדירים לראש של האנשים עוד
מהילדות. כבר מהילדות משעבדים את האדם למוסכמות החברה," הוסיף
יוני.
"בגלל זה, מי שלא מתנהג כמקובל, מכניסים אותו לבית
משוגעים," המשיכה שירלי את הרעיון. "אבל המשוגעים, הם האנשים שחיים
בחופשיות האמיתית. תנסה להתנהג כמו משוגע. לא נוח, נכון? כי אתה
תלוי בתדמית שלך ואתה מתנהג, כמו שאמא שלך לימדה אותך, תגיד לה
תודה, שעשתה אותך לעבד המוסר. בעבר, כדי לשעבד מישהו, היו כובלים
אותו בשרשראות וקושרים בחבלים, היום קושרים את האדם בעזרת מוסר
חברתי ואילוזיות לגבי החיים."
שירלי לקחה את המחברת שבה כתבה, שמה אותה
באמצע השולחן ופתחה מהסוף. בין העמוד האחרון לכריכה, היו ארבעה
בולים גדולים, מרופטים וישנים. שניים היו עם תמונות של מבנים
עתיקים ושניים עם תמונות של מטבעות, שיוני לא הכיר.
"מה זה?" שאל יוני.
"אלה?" שירלי הצביע על הבולים. "אלה
בולים," אמרה וסגרה את המחברת.
"אני רואה שאלה בולים, אבל למה הבאת אותם
לפה?"
"בשביל שייקה," ענתה שירלי.
שייקה היה אספן ידוע בכיתה. היה אוסף כמעט
כל דבר. בילדותו אסף פחיות, אח"כ אסף פקקים נדירים, הוא אסף קטעי
עיתונים ישנים ואפילו מברקים. פעם הוא אף ניסה לאסוף פרפרים. את
אוסף הבולים שלו, הוא קיבל מאביו וכל הזמן היה ממלא אותו בבולים
חדשים.
"מה פתאום את מביאה לשייקה בולים?" שאל
יוני.
"כי הוא משלם עליהם."
יוני לא ידע כמה עולים בולים ובמיוחד בולים
ישנים. הוא אפילו אף פעם לא קנה בולים בדואר כדי לשלוח מכתב.
"בכמה את הולכת למכור לו אותם?"
"את ארבעתם במאה שקל," ענתה שירלי.
בהפסקה הגדולה יוני הלך לחפש את חבריו
מהכיתה המקבילה. הוא לא מצא אותם, חזר לכיתה ונשכב על השולחן.
אחריו נכנסו גיל וצחי עם כדור סל והתחילו לכדרר ולזרוק את הכדור
בכתה. יוני עקב אחריהם במבט משועמם. לאחר כמה דקות של כידרורים
והפלת כסאות בכדור, הם הבחינו ביוני ששכב על השולחן. הם נעמדו משני
צידי השולחן והתחילו לזרוק את הכדור מאחד לשני מעל יוני.
"עכשיו נראה אותך מתרומם," אמר צחי ליוני.
"אין לו אומץ, סתם פחדן," אמר גיל.
הם המשיכו לזרוק, עד שבאחת הזריקות יוני
הרים את רגלו, הכדור פגעה בה ואף לכיוון החלון. נשמע קול של זכוכית
מתנפצת והשתרע קול דממה בכיתה. כולם הסתכלו על החלון, אחר כך על
יוני , ואז על צחי וגיל.
"זאת אשמתו, הוא האחרון שנגע בכדור," אמר
צחי, כאשר הוא מצביע על יוני.
מישהו רץ לקרוא למנהל.
"אתם זרקתם את הכדור עלי," ניסה להתגונן
יוני.
לאחר בירור לא ממושך בחדר המנהל, הוחלט
שיוני ישלם עבור החלון השבור וצחי וגיל יקבלו מכתבים לתיק האישי.
יוני שב לכיתה. השיעור כבר התחיל. הוא התיישב ליד שירלי.
"עכשיו אני צריך לשלם על החלון השבור," אמר
יוני לשירלי ועשה פרצוף עצוב.
"תפסיק להתבכיין, תעשה משהו בשבילי ואני
אעזור לך," אמרה שירלי.
"איך את תעזרי לי? תשלמי במקומי? את בעצמך
מוכרת בולים במאה שקל."
"רואה את המעיל הזה?" שאלה שירלי.
על גב הכיסא שלה היה תלוי מעיל עור.
"כן," יוני לא ראה אותו בשיעור הקודם.
"קניתי אותו בהפסקה אצל מישהו, בכסף
שקיבלתי משייקה."
"איך זה אמור לעזור לי? את רוצה לתלות אותו
במקום הזכוכית השבורה?"
"לא," צחקה שירלי.
היא עשתה פנים רציניות ואמרה:
"אתה תמכור אותו. הוא עולה לפחות ארבע מאות
שקל במצבו. מקורי, ישן, אבל נראה כמו חדש."
"איך אני אמכור אותו? למי?"
"אתה מכיר את גיא?"
גיא היה ראש המאפיה של השכונה. אף אחד לא
אהב להתעסק אתו.
"כן. הוא גר בבניין, מולי," אמר יוני.
"מצוין," חייכה שירלי. "היום בשש בערב הוא
יחכה למעיל הזה ליד המזרקה. אתה תבוא לשם, תביא לו את המעיל ותיקח
ממנו את הכסף. אני אפגוש אותך שם בשש וחצי. אמרתי לו, שאשיג לו
מעיל חדש בחצי מחיר."
יוני לא רצה להתעסק עם גיא. אבל בגלל שהיה
זקוק לכסף ולא רצה לספר להוריו על החלון, הסכים לעסקה.
 |