מסמך זה נכתב כדי לסייע לבוחר להבין את מהות הסכסוך הישראלי-פלסטיני, ולאפשר לו להבדיל בין פתרונות עובדים לפתרונות סרק. הוא מסביר את מקורות הסכסוך, מנתח מה קרה לתהליך השלום, מדוע כל הפתרונות שנוסו עד עכשיו נכשלו, ומהו הפתרון שיצליח.

בניגוד לרוב המידע שאנו זוכים לקבל, מסמך זה לא מנסה לייפות את המציאות או להתחנף לקוראים - הוא מבוסס על ניתוח קר ואובייקטיבי של המצב על סמך הניסיון העולמי המצטבר בפתרון סכסוכים.

ניתן ליצור איתנו קשר ב- VoterGuide@yahoo.com. עדכונים יפורסמו ב- oocities.com/VoterGuide.

נפתח בסיבה לקיומו של מדריך זה: מדוע דווקא בישראל צריכים הבוחרים להבין את מהות הסכסוך? הרי גם במדינות אחרות רוב הבוחרים אינם מבינים את הסוגיות המרכזיות במדינתם, ועדיין המערכת הדמוקרטית עובדת לא רע.

כעקרון, דמוקרטיה הוכחה כשיטה הטובה ביותר לקבלת החלטות ע"י קבוצות גדולות. עם זאת, ישראל אינה מתנהלת באופן דמוקרטי בנושא אחד: הסכסוך הישראלי-פלסטיני. ישראל מנהלת את חייהם של כ-9 מיליון אנשים בעוד שרק לשני-שלישים מהם יש זכות הצבעה. תופעה זו גורמת לעיוות חמור במערכת קבלת ההחלטות ומסבירה למה ישראל הצליחה להתקדם יפה בכל שאר התחומים, אך הסכסוך רק מחמיר – זהו התחום היחיד בו לא מתקיימת דמוקרטיה.

מכיוון שהתהליך הדמוקרטי בישראל לא מסוגל לקבל החלטות נבונות לגבי הסכסוך, קיימת חשיבות עליונה לחינוך הציבור לגבי מהות הסכסוך והאפשרויות לפתרונו – על ציבור הבוחרים הישראלי מוטלת בעצם משימה לקבל החלטה הנוגעת לציבור גדול ממנו, ולכן הוא חייב לראות את המציאות באופן אובייקטיבי וכולל.

ניתן לסכם טענה זו באופן הציורי הבא: אדם המאמין בדמוקרטיה ומעוניין בפתרון אמיתי צריך לחשוב שהוא הולך לקלפי עם הפלסטיני הממוצע וחולק איתו את זכות ההצבעה שנשללה ממנו - ביחד הם מקבלים החלטה ובוחרים את המפלגה שתייצג את שניהם בצורה הטובה ביותר. אם כל המצביעים יעשו כך תתקבל החלטה דמוקרטית אמיתית, שע"פ הניסיון ההיסטורי תהיה גם ההחלטה הנכונה ביותר.

אבל מעבר לטיעון הפשוט הזה, ראוי להסביר למה תוצאתה של הצבעה זו היא אכן 'הנכונה ביותר'. למטרה זו נכתב מסמך זה. נפתח בהיכרות של תפיסות המציאות הישראלית והפלסטינית.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

"בשנות ה-90 ישראל עשתה צעדים מרחיקי-לכת למען פתרון הבעיה הפלסטינית: במסגרת הסכמי אוסלו, ישראל נסוגה מחלקים גדולים של עזה והגדה, והעבירה מעל 90% מהאוכלוסייה למשטר עצמי. לכל אורך התקופה הזו הפלסטינים לא נטשו את דרך הטרור, לא ביטלו את האמנה הפלסטינית, ביצעו פיגועי התאבדות נוראים בתוך ישראל וצברו נשק.

ועדיין, ישראל המשיכה להושיט ידה לשלום ובאמצע 2000 הציעה בקמפ-דיויד הסכם קבע מרחיק לכת, לפיו תוקם מדינה פלסטינית על 97% מהגדה כולל חלוקת ירושלים ופינוי רוב ההתנחלויות.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

"בשנות ה-90 פתחה ישראל במסע הונאה ארוך ומורכב שמטרתו לגרום לנו להפסיק את האינתיפאדה. במסגרת תהליך זה ("תהליך השלום" או "הסכם אוסלו") ישראל העמידה פנים כאילו ברצונה להגיע לפתרון הוגן, אך בעצם ניצלה את אמוננו כדי להפוך את הערים הפלסטיניות לגטאות מוקפי-צבא, להרחיב את ההתנחלויות, ולהנציח את שליטתה בשטח.

בהדרגה העבירה ישראל את הערים לשליטה פלסטינית ויצרה את הרושם כאילו היא הולכת לשלום – הכלכלה שלה שגשגה, מעמדה הבינלאומי שוקם, מדינות ערב ריככו את עמדתם וירדן אף חתמה איתם על הסכם שלום. אבל בפועל, ההתנחלויות רק גדלו, מקומות העבודה שלנו ניתנו לפועלים מהקצה השני של העולם, והכלכלה שלנו התמוטטה.

לאורך שנים ישראל גררה רגליים, דחתה נסיגות, ולחצה אותנו לדחות 'עוד קצת' את הקמת המדינה. ב-2000 הציעה ישראל הסכם כניעה משפיל, בגיבוי של ביל קלינטון (אותו קלינטון שהצהיר ש"ייקח נשק וימות למען ישראל"). ע"פ הצעה זו ישראל תמשיך להחזיק באל-אקצא ותגנוב עוד 25% מהשטחים המעטים שנותרו לנו (לאחר שכבר ויתרנו על 78% מפלסטין).

כשערפאת סירב הוא הוצג כמתנגד לשלום, וישראל קיבלה עילה להפסיק את הנסיגה, ולחזור לאלימות. לאחר שעוררה הפגנות באמצעות ביקור של שרון בהר-הבית היא המשיכה בטבח של 200 מפגינים בתוך חודשיים, ולאחר מכן ניצלה כל ניסיון התגוננות כדי למוטט את התשתיות האזרחיות, לשים את ערינו במצור ולשבור את רוחנו.

ישראל מתקרבת לאט לעבר מטרתה: סגירת הפלסטינים בגטאות והשתלטות על השטח. לפיכך, עלינו להמשיך ולהלחם באמצעים הדלים שלנו כדי למנוע תכנית זו ולהראות לישראלים כי אין להם מנוס אלא לחיות לצד מדינה פלסטינית בשלום. עד שלא תקום הנהגה ישראלית שתבין זאת – עלינו להמשיך ולהתגונן."

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

קריאת העמדה הפלסטינית היא די מקוממת. זוהי עמדה חד-צדדית שעושה דמוניזציה לצד הישראלי, מתעלמת מעשרות פרטים מהותיים ומהמורכבות של המצב. בהחלט נכון, אבל גם העמדה הישראלית שהוצגה קודם לוקה בבעיות אלו.

למעשה, שתי העמדות הן עמדות אופייניות לדעת קהל במצבי סכסוך, והן סובלות מאותן בעיות טיפוסיות. בעיה ראשונה היא הדגשת עובדות נוחות והתעלמות מעובדות לא נוחות (תופעה בולטת בעיקר בקבוצות המחזיקות באותה דעה). בעיה שנייה היא ראיית הצד השני כאדם בודד בעל כוונות ותכניות ארוכות-טווח, תוך התעלמות מהמאבקים הפנימיים והקלות שבה דעת קהל יכולה להתהפך.

מרגע שמפסיקים להתעלם מעובדות לא-נוחות, מבינים שלקבוצות אין באמת כוונות ארוכות-טווח, ושהתנהגותן משתנה מקצה לקצה ברגע שהתנאים משתנים, הרבה יותר קל להבין את ההיגיון שבהשתלשלות הסכסוך ולמצוא לו פתרון מוצלח. כעת נסקור את תולדות הסכסוך ע"פ ראייה זו.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

מלחמת ששת-הימים הביאה לשינוי מהותי במצבה של מדינת ישראל. בדומה ל-1948, ישראל כבשה שטחים נוספים ומיושבים. אולם הפעם התושבים לא נמלטו, מספרם היה גדול בהרבה וישראל לא יכלה להקנות להם שוויון זכויות מבלי לאבד את צביונה כמדינה יהודית. כך נפתח פרק חדש שבו ישראל שולטת ישירות באוכלוסיה גדולה מחוסרת זכויות.

קיימים מעט מאד דברים מוחלטים בסוציולוגיה ומדעי המדינה, אבל אחד הדברים האלה הוא ש"כוח משחית". תמיד, אבל תמיד, קבוצה שמקבלת כוח תשתמש בו לרעה. מרגע שהמשטר בישראל ממונה ע"י שני-שליש מהאוכלוסייה, ברור שהוא ייטה לטובת הבוחרים שלו.

למרות זאת, במשך תקופה ארוכה האמינו רבים מהפלסטינים שלמרות האפליה מצבם האישי ישתפר (לא מעט בגלל ניסיונות כנים של ישראל להשליט 'כיבוש נאור'). במצב כזה התמיכה במאבק שחרור מזוין ובטרור היא רופפת, וכך תקופה ארוכה ישראל כמעט ולא סבלה התנגדות מבית. ההתארגנויות המעטות שהיו סוכלו בקלות (כפי ששרון עשה בעזה ב-1971, ומאז האמין שהוא מסוגל לחסל טרור בכוח צבאי).

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

ב-1987 רב הפלסטינים כבר איבדו את התקווה: ההתנחלויות המשיכו בקצב מסחרר, רב הישראלים התרגלו למחשבה שכל ארץ-ישראל היא שלנו (ואפילו קיבלנו כבונוס כוח עבודה זול), וממשלות ישראל (מערך וליכוד כאחד) דחו יוזמות שלום בזו אחר זו, הצהירו שמדינה פלסטינית לא תקום לעולם, שאין בכלל עם פלסטיני וש'הכיבוש הנאור' עובד.

לאחר מספר אירועים מקומיים החלו הפגנות רחבות היקף שמיאנו לדעוך, למרות מדיניות דיכוי קשה. לאחר כמה שנים נרגעו הרוחות וישראל פתחה בתהליך שלום.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

האינתיפאדה שברה את האדישות הישראלית והבינלאומית, והבהירה כי יש צורך בפתרון אמיתי. עם זאת, לא הייתה הסכמה בדעת הקהל של שני העמים על מתווה הפתרון: בישראל הרעיון של 'מדינה פלסטינית' היה נחלת השמאל הקיצוני ורב הפלסטינים סירבו להסתפק בגבולות 67. במצב כזה, שום מנהיג אינו יכול להציג הסדר סופי – העם יראה בזה כניעה ובגידה ויסלק אותו מייד.

כך נוצר תהליך אוסלו – התקדמות לעבר פתרון לא ידוע, כשבכל שלב מבצעים את הצעדים שניתן להסכים להם. היום השמאל הישראלי מבקר דרך זו, אבל באותה תקופה לא ניתן היה לעשות שום דבר אחר.

למרות ההליכה העיוורת, דרך זו בהחלט הייתה יכולה להצליח: הצלחה של כל צעד ביניים גורמת להגברת האמון בתהליך ולפשרנות גוברת עד שיום אחד מגיעים לחפיפה משמעותית בדעת הקהל – מתווה הפתרון ברור וניתן להגיע להסכם קבע וסיום הסכסוך.

כמובן שכדי לשמר את התהליך, צריכה ההנהגה בכל צד לשכנע את העם שלה שההסכם מתקדם לכיוון 'הרצוי'. מכיוון שבאותו זמן כל עם ראה לנגד עיניו פתרון אחר, חזינו בתופעה של שתי הנהגות הולכות יד ביד באותה דרך בעוד כל אחת מצהירה שהיא הולכת למקום אחר.

בסופו של דבר התהליך נכשל מכיוון שמדיניות זו מחזקת את הקיצוניים בכל צד הטוענים שהתהליך הוא רק תרגיל לקראת מימוש השאיפה האמיתית של ארץ-ישראל השלמה / תכנית השלבים. כך גבר הטרור, ישראל השתמשה במעצרים מנהליים, עינויים, חיסולים ודיכוי. סגרים ממושכים גרמו להתמוטטות הכלכלה הפלסטינית, ולגירעונות מסחריים ענקיים.

לאחר מאמצים רבים, ובתמיכת רוב הפלסטינים שעדיין האמינו בתהליך השלום, הצליחה הרשות הפלסטינית ב-1996 לשתק את ארגוני הטרור. אבל זה כבר היה מאוחר מדי – ישראל עברה לממשלת ימין שחנקה את תהליך השלום, עיכבה כל נסיגה (תקופת ה'פעימות'), משכה זמן, ואף חידשה את מפעל ההתנחלות.

מעשים אלה כמובן חיזקו עוד את הפראנויה הפלסטינית, שהתפרצה במהומות לאחר פתיחת מנהרת הכותל. מהומות אלה, בהם שוטרים פלסטיניים ירו על חיילים ישראלים, הגבירו מצידם את הפראנויה הישראלית, וכך הלאה.

למרות זאת התהליך הצליח ובשש השנים של אוסלו חלה התקרבות משמעותית בדעת הקהל הישראלית והפלסטינית. המושג "מדינה פלסטינית" כבר לא הבהיל את הישראלי הממוצע, הפלסטינים הבינו שזכות השיבה לא תוכל להתממש במלואה וכו'. עם זאת, עדיין נשארו פערים משמעותיים, בעיקר בנושא ירושליים.

עלייתו של ברק הפיחה תקווה חדשה בצד הפלסטיני שנעלמה מהר בעקבות האצת הבנייה בהתנחלויות ועיכוב נסיגות. אולם הטעות הקשה ביותר של ברק הייתה להתחיל מיידית בשיחות על הסכם הקבע. למרות ההתקרבות בין העמים, עדיין לא היה הסכם ששני הצדדים יכלו לחתום עליו ולשרוד. קמפ-דיויד פוצץ בגלל ירושליים (ולא זכות השיבה!) ובעיקר מכיוון שהפלסטינים ביקשו ריבונות על מתחם המסגדים בהר הבית ('חראם אל-שריף' הכולל את מסגד אל-אקצא) וישראל סירבה.

התמוטטות התקווה הפלסטינית לעצמאות גרמה לתפיסה הקיצונית ש'תהליך אוסלו הוא רק תרגיל' להפוך לקונצנזוס.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

ב-28 בספטמבר 2000, אריאל שרון (בלי ספק הדמות השנואה ביותר בצד הפלסטיני) מחליט לעלות להר-הבית. אליו מצטרפים חברי הכנסת של הליכוד וכאלף שוטרים. כמובן שטיפשי לטעון שהביקור הוא הגורם לאינתיפאדה השנייה, אבל מצד שני אסור להיתמם – שרון ידע היטב מה הוא עושה כשהוא עולה בכוחות גדולים למקום שבגללו התפוצצה התקווה הגדולה לשלום.

צה"ל היה מוכן מראש להתפרצות של קרבות רחוב בנשק-קל, והתכונן להתמודד עמם באמצעות שימוש בצלפים. אך בימים הראשונים, האינתיפאדה התבטאה בעיקר בהתפרעויות המוניות של אזרחים, וצה"ל הועמד עם הגב לקיר. הבעיה המרכזית הייתה אמצעי פיזור-ההפגנות של צה"ל והמשטרה; בעוד שבמדינות מתוקנות עוצרים הפגנות כאלה באמצעות מאות שוטרים מאורגנים וממוגנים היטב, גז מדמיע, אלות, זרנוקי מים, ותוך שימוש בטכניקות פסיכולוגיות מוכחות. בישראל נהוג לשלוח שלושה מג"בניקים עם אם-16...

התוצאה צפויה: תוך שבוע נהרגו 66 פלסטינים ואלפים נפצעו, לעומת 3 הרוגים יהודים. חודש וחצי לאחר מכן כבר הגיע מספר ההרוגים ל-200 (במונחים ישראלים – פיגוע קשה כל יומיים). רובם מתו מוות מיותר כתוצאה מחוסר הארגון והציוד הלא מתאים של ישראל. בנוסף, היו מספר מקרים בהם קומץ מתנחלים אלימים ניצלו את הבלגן סתם כדי לירות בערבים, מתוך ידיעה שלא יועמדו לדין. אחוז גבוה מאד של ההרוגים מתו מירי ישיר לראש. מעל 30% מההרוגים היו מתחת לגיל 17.

ב-1996 רב הפלסטינים האמינו בשלום וחשבו שהחמאס מחבל במאמץ (בסקר JMCC בקרב תושבי מזרח-ירושלים לאחר הפיגוע בקניון דיזנגוף רק 6% מהעונים הביעו תמיכה בפיגוע ו-79% חשבו שהרשות צריכה למנוע את הפיגועים) – במצב זה יכלה המשטרה הפלסטינית לחסל את הטרור. התנהגות כזו בסוף 2000 (75% מהעונים תומכים בפיגועי התאבדות) הייתה נגמרת בהפלתו של ערפאת ואולי אף במלחמת אזרחים.

שתי ההנהגות היו כבולות בתחושות הזעם והנקמה של העמים והידרדרות היתה בלתי נמנעת.

בפברואר 2001, על רקע התחושה שאוסלו היה תרגיל פלסטיני, ובעיקר מתוך תחושת נקמה, בחרה ישראל את אריאל שרון לראשות הממשלה. שרון התאים באופן מושלם לרוח הזמן: לאחר ביבי וברק ה'בלתי-מנוסים' שרון ייצג אמינות ושיקול דעת, ויותר מכל הוא היה האדם המושלם 'להכניס לפלסטינים'. מי שרדף את ערפאת בלבנון, איפשר את סברה ושתילה והוביל פעולות טרור בצעירותו ייצג את הזעם העצום של ישראל בתחילת האינתיפאדה.

שרון עלה עם ההבטחה ש"לא לקיים מו"מ תחת אש". הכוונה הייתה לתת לפלסטינים מוטיבציה להפסיק את האש, בעוד שהתוצאה האמיתית היא מכה נוספת לתקווה הפלסטינית וחיזוק גישת "ישראל מבינה רק כח". זו גם אמירה מגוחכת אם ניקח בחשבון שכמה משיחות המו"מ המוצלחות בהיסטוריה ביותר נעשו תחת אש.

האווירה הבשילה לחזרה מלאה של ארגוני הטרור ששותקו ב-1996.

פיגועי התאבדות המוניים הביאו לחזרתה ההדרגתית של ישראל לכיבוש מלא של הגדה ולהפסקת החיים האזרחיים. ככל שהידרדרו החיים בצד הפלסטיני, כך גברה התמיכה באינתיפאדה. בתחילה רק הארגונים המוסלמים ביצעו פיגועים בתחומי הקו הירוק, ובכך מעמדם ברחוב התחזק עד לאיום ממשי על מעמד הפת"ח. בתחילת 2002 נאלץ הפת"ח (גדודי אל-אקצא) לוותר גם על עיקרון זה והצטרף לפיגועי ההתאבדות בקו הירוק. כל המחסומים נשברו.

זהו סיפורה של האינתיפאדה הנוכחית – סיפור לא יוצא-דופן של סכסוך עממי, שבו אי-ההבנה של מורכבות הצד השני מאפשרת לתפיסות של מיעוט קיצוני להפוך לקונצנזוס ולדרדר מיליוני אנשים למעגל אלימות. נשמע כמו סיבה טיפשית למוות של 2000 אנשים? זה בסדר, אנשים כבר מתו מסיבות הרבה יותר טיפשיות.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

האינתיפאדה גרמה להקצנה ולהתמוטטות האמון בין העמים, אך הייתה לה השפעה נוספת. העמידה על קצה הצוק הבהירה את החשיבות העצומה של פתרון של שלום והביאה לשינוי משמעותי בנכונות לפשרה. אם פעם ההתעקשות על שברי אחוזים במוהאינתיפאדה גרמה להקצנה ולהתמוטטות האמון בין העמים, אך הייתה לה השפעה נוספת. העמידה על קצה הצוק הבהירה את החשיבות העצומה של פתרון של שלום והביאה לשינוי משמעותי בנכונות לפשרה. כיום, לראשונה בהיסטוריה של הסכסוך יש חפיפה בדעת הקהל של שני העמים – קיים פתרון שיזכה לרוב בשני הצדדים. פתרון זה דומה למתווה קלינטון שהוצע בדצמבר 2000 (לפירוט ראה הכתבה המלאה).

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

לרע המזל, הבעיה כיום כבר אינה להצביע על הפתרון אלא במציאת הדרך אליו. למרות שרב מוצק בשני הצדדים תומך בפתרון זה, שנאה וחוסר-אמון מונעים כל מוצא מהמצב הנוכחי. ובכל זאת יש דרך ברורה לצאת מהסבך. אך לפני שנתאר אותה, נקדיש מספר פסקאות לדיון בפתרונות האחרים שמוצעים כיום:

זו הייתה הגישה בפועל של ממשלת האחדות האחרונה. ע"פ דרך זו, ישראל נלחמת ביד קשה בטרור, אך במקביל מנסה להגיע לרגיעה או הפסקות-אש מקומיות בשאיפה להגיע לבסוף להפסקת-אש כללית שלאחריה יחודש המו"מ ('חברון תחילה', 'בית לחם תחילה', 'שבעת ימי השקט' וכו').

אולם, מרגע שהאלימות עברה סף מסוים, האמון ההדדי התנפץ והצדדים אימצו תפיסות מציאות מעוותות, נכנסנו למעגל קסמים: כל נסיגה או פשרה נראית לפלסטינים כניסיון הונאה שמטרתו רק להשתיק את ההתנגדות, מה שמיד גורם לארגונים לנצל את ההקלות להגברת האלימות במטרה לסכל את ההונאה. זה מיד גורם לחיזוק התפיסה בצד הישראלי ש'אין פרטנר' ו'פשרה מעודדת טרור', ומביא את הממשלה (בלחץ דעת הקהל) לחזור למקומות מהם נסוגה בכוח רב יותר, וכך לחזק את התפיסה בצד הפלסטיני שהנסיגה אכן הייתה הונאה ו'ישראל אינה רוצה שלום'...

כך עברנו בשנתיים האחרונות תהליך שבו ישראל מבצעת פעולות צבאיות בלחץ הימין הישראלי, נסוגה בלחץ השמאל הישראלי (והקהילה הבינלאומית), סופגת תקיפות חמורות יותר, ונאלצת לבצע פעולות צבאיות חמורות עוד יותר.

הפתרון ההדרגתי לא עובד – עברו הזמנים בהם יכולנו להתקדם בצעדים קטנים לעבר פתרון מעורפל.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

זו האסטרטגיה הרשמית של הליכוד, של שינוי ושל הנהגת צה"ל. ע"פ גישה זו יש להמשיך בלחץ הצבאי ולעמוד כחומה בצורה עד ל'הכנעת הפלסטינים' ושכנועם ש'באלימות לא ישיגו דבר'. ערפאת הוא לא רלבנטי מכיוון שאינו מסוגל להסכים לסיום הסכסוך. אין לקיים מו"מ תחת אש ויש להמתין עד שערפאת יוחלף במנהיג פרגמאטי שאיתו ניתן יהיה לדבר.

התפיסה הזו נשמעת טוב ומטפחת את האגו הלאומי, אבל גם מראה על חוסר הבנה עמוק בפתרון סכסוכים. היא מבוססת על תפיסה פשטנית של הציבור הפלסטיני כאילו הם אדם בודד שניתן לשכנוע: כל שעלינו לעשות זה לשים את הגזר (מו"מ) בצד אחד, והמקל (לחץ צבאי ודיכוי) בצד שני – והופ, הכול יסתדר והפלסטינים ילכו לאן שצריך. בפועל, שיטה זו רק מגבירה את השנאה ומחזקת את ההתנגדות.

ואכן רק 17% מהפלסטינים תומכים כיום בהפסקת האינתיפאדה לעומת 34% לפני שנה.

טעות שנייה מאותה משפחה היא זו הרואה בערפאת מכשול בודד לשלום. זוהי עוד הפשטה מסוכנת של בעיה מורכבת. נוח יותר להלביש על אדם אחד את תפקיד הרשע שמחבל מאחורי-הקלעים במאמצים של ה'טובים', מאשר להכיר באוסף המורכבויות של המציאות ובחלקנו בכישלון.

נאמר זאת בצורה חד-משמעית: ערפאת הוא מאד רלבנטי והוא בהחלט פרטנר לשלום. למעשה, אותן התכונות שהפכו את ערפאת ל'לא פרטנר' בעבר הן שהופכות אותו היום לפרטנר המושלם לשלום. ערפאת תמיד הואשם בחוסר-מנהיגות. אדם שכל שרידותו נובעת מכך שהוא רוכב על הגלים של העם הפלסטיני – רואה לאן כולם צועדים, נעמד לפניהם וצועק 'אחרי'.

מעבר לכך, אין לערפאת אלטרנטיבה בשטח: הדמות השנייה בפופולאריות שלה היא אחמד יאסין, שבוודאי אינו יותר 'פרטנר' מאשר ערפאת.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

תכנית זו הפכה לאלטרנטיבה הפופולארית בקרב אנשי השמאל שהתייאשו מתהליך השלום / הפלסטינים / ערפאת. הגישה מתבססת על ההנחה שלא ניתן להגיע להסכם שלום בשלב זה, ולכן יש לעשות כל שניתן כדי להפסיק את השליטה בעם אחר ע"י נסיגה לגבול בינלאומי מוסכם ופינוי התנחלויות בעייתיות.

גישה זו מוטעית בשל הנחת היסוד שלה: בהחלט אפשר להגיע להסכם שלום עם ההנהגה הפלסטינית הנוכחית.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

בנייתה של גדר הפרדה אינה 'פתרון'. זהו צעד מבצעי טקטי שנתון לשיקול דעתו של הדרג הביטחוני. אם ישראל תמשיך במדיניות הנוכחית שלה, בהחלט ייתכן שיהיה צורך בגדר כזו.

בתסריט שלום בנייתה של גדר הפרדה היא הוצאה מיותרת שתגרום לאינספור בעיות.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

הדרך למימוש הפתרון המוצע ולשלום היא בסופו של דבר פשוטה אך דורשת מישראל לעשות מספר צעדים אמיצים.

השלב הראשון הוא פתיחת ערוץ מו"מ אחורי שבו יסוכמו פרטי הסכם הקבע כמפורט למעלה. לאור סטאטוס המו"מ (כפי שהתבטא בהבנות טאבה), הצהרות ההנהגה הפלסטינית, החשש מהידרדרות נוספת, והכי חשוב – דעת הקהל הפלסטינית והישראלית, הסכם יושג תוך שבועות.

לאחר סגירת הפרטים, ההסכם יפורסם, תבוצע חתימה פומבית והוא יועמד לאישור הפרלמנטים בכל צד.

מרגע זה מתחיל למעשה מרוץ. זהו מרוץ של הרוב הפרגמאטי בכל צד כנגד המיעוטים הקיצוניים והאלימים. בשני הצדדים ינסו להזהיר ש'ההסכם הוא רק עוד תרגיל' ויעשו הכול כדי למנוע את ביצועו. לפיכך, ההסכם חייב להתבצע בשני הצדדים ע"פ לוח זמנים צפוף וקשיח. בתוך כחודש יש לסיים את החלקים בהסכם שיגרמו להקטנת החיכוך וליצירת אמון, בכלל זה נסיגה מכל שטחי A, פינוי התנחלויות מבודדות ברצועת עזה, שחרור אסירים ומחוות דיפלומטיות. העמים צריכים להרגיש שזה 'הדבר האמיתי', אין פה משחקים אלא רק מחויבות אמיתית לפתרון קבע הוגן.

כחודשיים-שלושה לאחר ההסכם יתמלאו שני הצדדים בתקווה מחודשת שתאפשר צעדים יותר דרסטיים, בכלל זה מלחמה של הרשות בחוליות הטרור הבודדות שיתעקשו להמשיך להלחם (כפי שעשתה ב-1996) וחזרה לאפס פיגועים.

במקביל למימוש ההסכם תוכל ישראל גם לקבל את יוזמת השלום הערבית ממרץ 2002, לסגת מהגולן, ובכך להגיע ליחסי שלום מלאים עם רוב מדינות ערב כולל סוריה ולבנון, ובכלל זה נטרול החזבאללה.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

ההצבעה לכנסת היא הכלי החזק ביותר של האזרח להשפיע על מדיניות הממשלה. נבצע ניתוח של אופציות ההצבעה השונות:

כפי שראינו, אין זה הזמן לתכניות מהוססות והדרגתיות. יש לבצע שינוי חד באסטרטגיה הלאומית שיעורר התנגדות עזה מצד הימין. הליכוד לא יכול להרשות לעצמו לבצע מהלך שמהווה נטישה מופגנת של חלק גדול מציבור הבוחרים שלו.

גם אם נרצה להאמין ששרון באמת מעוניין לעשות 'ויתורים כואבים' (והוא לא), חשוב להבין שראש-ממשלה הוא רק חלק ממערכת דמוקרטית מפלגתית, והוא פועל מכוח האמון של הקואליציה בכנסת (הפעם אין בחירות ישירות לראשות הממשלה, ולכן חופש הפעולה של שרון יהיה אף נמוך מאשר בממשלה הנוכחית). הוא לא יוכל לבצע את הפתרון האמיץ המפורט למעלה.

דבר אחרון שראוי לחשוב עליו הוא המסר שהפלת שרון ישדר לעם הפלסטיני. אם יוזמת השלום של ישראל תיפתח בסילוק האדם השנוא ביותר על הפלסטינים, נוכל להשיג הישגים משמעותיים בדעת הקהל הפלסטינית, ובכך להאיץ את השבת האמון בתהליך השלום ואת ההתנגדות למאבק אלים.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

עוד דפוס הצבעה תמים אך מסוכן הוא הסחף לעבר "שינוי". זו מפלגה שכל מצעה הוא פופוליזם טהור שמוכיח חוסר הבנה בסיסי של שורש הבעיה אותה היא מנסה לפתור. כדי להבין זאת, צריך לשאול את השאלה כיצד יתכן שבמדינה שבה רוב גדול של הבוחרים תומך בהפרדת דת ומדינה עדיין לא הושגה הפרדה זו? התשובה, כמו בהרבה מקרים אחרים, היא הסכסוך. מאז הקמת המדינה הסוגיה המרכזית המטרידה את הציבור היא המדינית-ביטחונית. כל עוד מאבקי הכוח בממשל מתמקדים בסוגיה זו, יכלו המפלגות הדתיות להעביר את תמיכתם מצד לצד תוך השגת נכסים פוליטיים.

משמעות הדבר היא שכל זמן שהסכסוך חי, לא נוכל להגיע להפרדת דת ומדינה.

מעבר לניתוח הפוליטי המתוחכם הזה, שינוי פשוט אינה תומכת בפתרון המדיני הנכון. המצע המדיני של שינוי לא מתווה שום כיוון, אלא פשוט מתאר את דעתו של הישראלי הממוצע לגבי הסכסוך: צריך ממשלת אחדות, אסור לדבר עם ערפאת, הפסקת הטרור היא תנאי בל יעבור לחידוש המו"מ, הקמת גדר הפרדה, ומצד שני תמיכה בפינוי התנחלויות ו'פשרה' בירושלים. כפי שראינו קודם, זו בדיוק הנוסחה הדרושה להנצחת הסכסוך לשנים רבות.

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

בזמן כתיבת מסמך זה גם העבודה וגם מרצ מציגות במצען את מתווה הפתרון הנכון ללא הבדלים משמעותיים. בשל אופן הרכבת הממשלה בישראל יש חשיבות אמיתית לחזק את מפלגת העבודה ולנסות להביא אותה למעמד של המפלגה הגדולה בכנסת. עם זאת, אסור לשכוח את הנזק שגרמה ישיבתה של העבודה בממשלת האחדות האחרונה, ולכן יש לוודא שהעבודה מחויבת באופן מלא להצהרתה שלא להצטרף לממשלה בראשות שרון, ושתצרף את הליכוד לממשלתה רק כמוצא אחרון.

אם העבודה לא תתחייב באופן מלא לנקודה זו, אין ברירה אלא להצביע מרצ (או מפלגת שמאל אחרת).

לקריאת פרק זה בגירסה המלאה לחץ כאן.

מסמך זה תיאר את השתלשלות האירועים שהביאו למצבנו הנוכחי, מנקודת מבט אובייקטיבית ועל סמך הניסיון ההיסטורי בסכסוכים עממיים וההיגיון שעומד מאחוריהם. המסקנה המרכזית היא שהסכסוך הישראלי-פלסטיני אינו יוצא-דופן במהותו והוא ניתן לפתרון באותם כלים שפתרו סכסוכים דומים בעבר.

הסברנו מדוע נכשלה הדמוקרטיה הישראלית בפתרון הסכסוך, תיארנו את מקורות הסכסוך, את השתלשלות תהליך השלום וכיצד פחדים לא-רציונאליים הביאו לכישלונו. הוכחנו שההתפרצות האלימה הנוכחית לא הייתה מתקפה מאורגנת אלא הידרדרות הדרגתית ששני הצדדים תרמו לה באופן שווה. פרשנו את מתווה הפתרון האופטימאלי ואת הדרך למימושו, והזהרנו מפתרונות הסרק המוצעים מימין ומשמאל. בסופו של דבר תרגמנו את כל המסקנות להחלטת הצבעה בקלפי.

אין סיבה אמיתית לייאוש הישראלי (והפלסטיני) – אם הבוחר הישראלי יבצע החלטה נבונה ב-28 בינואר, הסכסוך יסתיים בתוך חודשים ספורים וישראל תוכל להגיע ליעד שהתוותה לעצמה מאז הקמתה.

אם תרצו.